האמנם המדריך המלא? כמעט, אבל עם הסתיגות אחת: עד שאסיים לכתוב אותו ובוודאי עד שתסימו לקרוא, הדברים כבר ישתנו ויתעדכנו.
זהו הדבר היפה והמפחיד בתקופה בה אנו נמצאים. אז מאחר שכבר החמצתם את האחים לומייר, לפחות תוכלו לספר בעתיד שהייתם בתקופה בה הפצה באינטרנט היתה חדשה ומסעירה ואיש לא ידע לאן זה יילך.

אז להלן סקירה של מושגים ומודלים הקיימים כיום עם מעט הסברים ופרשנות:

הכל החל בדיגיטציה, באזור שנות ה - 90 של האלף הקודם. החל מהרגע בו ניתן לראות סרטים באופן דיגיטלי, סומן נתיב הפצתם החדש - המדיום הדיגיטלי (מחשב, נגני DVD וכו').
הסיבה שאנחנו כבר 10 שנים באלף אחר ועוד מגששים באפילה בתחום זה, נובעת ממספר השנים שלקח לפתח פורמטים דיגיטליים איכותיים ומהנפחים הגדולים של הקבצים. איך נפחי הקבצים קשורים לסיפור? פשוט, הדרך בה מחשבים מתקשרים זה עם זה  (יודעי דבר מכנים תקשורת זו בשם "אינטרנט") מגיעה רק עכשיו ליכולת להעביר קבצים גדולים בזמן סביר.
עד שזה קרה, המצקצקים חגגו: האיכות היא לא איכות, זמן ההמתנה (אגירה - באפרינג) ארוך ומייגע, הפיראטים משתוללים ועוד.
אבל עכשיו נגמרה חגיגת הספקנות. הפצה דיגיטלית כבר כאן. ואם אתם כיוצרים מחליטים להתעלם ממנה, תוכלו להאשים רק את עצמכם.
הדברים עשויים להיראות לכם מעט בסיסיים אם אתם מחוברים לשוק האמריקאי, אבל מאחר שישראל ואירופה מפגרות בהרבה, המאמר הזה אמור לחדש לכם ולפחות לעשות סדר במונחים שכבר שמעתם.

והערת מבוא אחרונה: על פיראטים נדבר בסוף.

הפצה דיגיטלית אינה חייבת להיות באופן עקרוני מנותקת ממושג לוח התכניות, אבל כבר התקבעה נורמה שהיא כזו. יש כבר כמה ניסיונות לערער על תפיסה זו ונשמעת לא פעם הטענה, ההגיונית חייבים לומר, שאנשים רוצים ש: א' - יחליטו בשבילם, ב': יפתיעו אותם. אחרת, איך אתם מסבירים את העובדה שאנחנו בוחרים שוב ושוב גנרלים לראשות הממשלה?...
נניח לרגע לאנקדוטה ונחזור למודל האינטרנטי. אז אין לוח תכניות וכל אחד יכול לראות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. השם המקובל והמפורסם לכך הוא Video on Demand - VoD. גם יו טיוב הוא VoD. אבל כאשר העסק נהיה בתשלום, הוא גם נקרא Pay Per View - PPV.

אבל יש דבר מאוד חשוב שאתם חייבים להיות מודעים אליו: תשלום על פי צפייה או PPV, אינו בשום פנים ואופן המודל היחיד. אנשי שיווק טוענים שהדרך היחידה להצדיק את ההשקעות בשיוק והפצה היא לעבוד בשיטת המנוי, שכן רק עם תשלום חודשי קבוע יישמר יחס הגיוני בין ההשקעה האדירה הנדרשת בשיווק ומחויבות הלקוח לחזור ולצרוך סרטים. מודל כזה נקרא SVOD, כאשר האות S מייצגת Subscription - מנוי.
איך מנוי נוגע אליכם אם יש לכם סרט אחד בלבד? שאלה טובה. המודל הזה נכון לפורטלים שמציגים סרטים רבים. השאלה אם להשתייך אליהם וליהנות מכוחם אבל אולי גם לטבוע באנונימיות היא דילמה נצחית של יוצרים. יש יוצרים שהצליחו לבד נפלא ויש כאלו שדווקא האגרגטור (כלומר, אתר המייצג יוצרים רבים) הביא להם את התהילה. נקודה פתוחה.

המודלים הקיימים כיום:

אני בכוונה מתחיל מהפורמט התמוה ביותר. אחרי הכל, מדובר במודל הישן לכאורה, כי כל ההבדל הוא שפעם שלחו בדואר גלגלי פילם, אחר כך קלטות עם פסים מגנטיים והיום עיגולי פלסטיק. נכון, אבל DVD הוא בכל זאת דיגיטלי ולכן ניתן לו את הכבוד שלו.
מבחינת המודל הכלכלי,  DVD הוא מוצר לכל דבר, מוצר שערכו מורכב מעלות ייצורו ושיווקו הגלמית (שכפול, הדפסה, מארז, משלוח) בתוספת ערך היצירה שלו (הרעיון ועלות ההפקה של הסרט שבתוכו). עד כאן, הכל רגיל ומוכר ועדיין עובד, אם כי בכמויות קטנות והולכות.
מדוע הכמויות קטנות? - בעיקר בגלל אותה תכונה נפלאה בה מנסות כל הדתות להילחם בטבע האדם כבר שנים: הצורך בסיפוק מיידי. ל - DVD צריך לחכות בדואר. ללא ספק חיסרון ענק ולכן מושקעות אנרגיות אדירות בקיצור תהליך ההמתנה על ידי פיתוח מודלים מיידיים, שהם הסעיף הבא.

קיימות שתי דרכים מרכזיות למכירת קובץ: הורדה להשכרה (Download To Rent - DTR). במקרה כזה הגישה לקובץ נחסמת אחרי מספר ימים על ידי הגנה (DRM). התמונה הבאה מתארת DTR ממפיץ גדול מאוד של סרטים - CinemaNow.


הורדה כקניה (Download To Own - DTO):  במקרה זה הלקוח קונה את קובץ הסרט ויכול לצפות בו בכל פעם שירצה, עם מגבלה (חוקית, לא טכנית) על הקרנות פרטיות בלבד.
השיטה הראשונה (הורדה להשכרה) הולכת ועוברת מן העולם, מן הטעם הפשוט שמי שרוצה לצפות בסרט פעם או פעמיים בלבד כבר ישלם על צפי המיידית, שהיא ממילא כזו, אבל חוסכת את זמן ההמתנה (באזור 30 דקות). שתי הדרכים האלה נקראות גם בשם הכולל Electronic Sell Through - EST.
היתרון בשיטה זו על פני צפייה מיידית (סטרימינג) הוא באיכות. חיסרון נוסף הוא ביכולת לשפכל את הקובץ ולהעלות אותו לאינטרנט, אבל מוכרים של קבצים יכולים להוסיף חותמת דיגיטלית לקובץ, המזהה את הפראייר שקנה ושיתף אותו עם העולם.
התמונה הבאה מתארת את תנאי השימוש של הורדה כקניה באותו אתר - CinemaNow:

סטרימינג. המילה החמה ביותר, שרק עכשיו מתחילים לעשות ממנה כסף. בראשית היה יו טיוב (הוקם ב - 2003). זהו האתר שלימד אותנו לצפות כאן ועכשיו ולדלג מסרטון לסרטון כמו זיפזופ בשלט. אחרי שנוצקה הנורמה, באו אנשי הכספים.
העקרון במכירת סרטים לצפיה מיידית הוא שהנגן מוגבל בזמן הגישה. יש מגבילים את הגישה לפעם אחת (כלומר, עד שתסגרו את המחשב) ויש מפיצים שיאפשרו לכם לחזור ולצפות במשך תקופת זמן מוגדרת מראש (בדרך כלל בין 24-48 שעות).

אלו המודלים הכלליים ועכשיו הגענו לחלקים המענינים והוא השאלות שתמיד שואלים:

האם תוכלו לשלב סטרימינג בתשלום מהאתר שלכם?
תקופה ארוכה חשבתי שכן ומאחר שאני בונה אתרים לסרטים, חברות הפקה ויוצרים, החלום היה להציע זאת לכל יוצר, ישירות מהאתר שלו. שכן יוצרים רגישים מאוד לדרך ההצגה של הסרט ומרגישים מאוימים אם יראו שסירטם מוצג לצד סרטים אחרים (אולי המבקרים באתר יבחרו לראות סרט אחר פתאום?... הוא משפט שאני שומע מיוצרים רבים). טוב, התשובה לא כל כך פשוטה, בשל הסיבוך הכרוך ביצירת דף עם נגן הסרט באופן שיהיה נגיש למי שכרגע שילם ורק לתקופת זמן קצובה. זה דורש הצפנות וקידודים לא פשוטים. הפתרון המסתמן הוא ליצור דף ממותג גרפית (branded ) עבור כל סרט בתוך האתר המוכר את הצפייה בסטרימינג. המעטפת הכללית עדיין תיראה אחידה (כלומר, של האתר המוכר), אבל גם זה לא מעט.
האם ניתן לחסום צפייה במדינות מסוימות?
כן. המושג הוא  Geo-blocking והוא מסתמך על העובדה שכל משתמש עובר דרך ספק אינטרנט (פרט לגופים גדולים כמו אוניברסיטאות וחברות גדולות, שיש להן שרתים משלהם). הספק מקצה לכם כתובת שנקראת כתובת IP, שהיא בעצם קוד מספרי. הקודים האלו מחולקים על פי מדינות, כל מדינה עם הטווח שלה, שאינו שייך למדינה אחרת. המאגרים היודעים לשייך מספרי IP למדינה הם ציבוריים ומה שנותר הוא להגדיר אילו טווחי IP חסומים. דוגמה לחסימה כזו ניתן לראות כאשר נכנסים לאתר המפיץ הדיגיטלי Blinkbox, כפי שנראה בתמונה הבאה:

איך מתבצע חישוב ההכנסה?
בניגוד להפצה מסורתית, בה אחוזי המפיץ הם באזור 35%, כאן מדובר בחלוקה הקרובה יותר ל - 50-50, בגלל ההוצאות הגבוהות של המפיץ הדיגיטלי. על כל צפיה המפיץ משלם לחוד על רוחב פס. אינני מתייחס לשאר העלויות כמו השיווק של הפורטל, שכן המובן זה הן שוות פחות או יותר לנסיעה של מפיץ מסורתי לשוק בברלין או לקנייה של שטח תצוגה במיפ.

הורדותת פיראטיות זה דבר נורא. איך אנשים לא מתבישים?! וכו וכו'. אבל הפיראטים הם כאן וצריך ללמוד לחיות איתם. ודבר חשוב נוסף: רובכם פיראטים. אני מצטט בשמחה את קורי דוקטורו, בלוגר מוביל, סופר, מעורכי האתר המצוין BoingBoing ומהסניגורים הגדולים של חופש מידע, שהתראיין לסרטו המצוין של ברט גיילור, החופש למקסס. הוא אומר שם כי הפיראטיות היא מה שהיתה אוננות בימי הביניים: כולם עושים זאת אבל אסור להודות בכך (ציטוט ותרגום מהזיכרון).
ולעצם הענין: את הסרטים שנמצאים בסטרימינג יכול כל משתמש מעט מתקדם להוריד, למשל באמצעות פונקציית הגישה אל הקובץ של נגן Real או באמצעות התוכנה החופשית MpegStreamclip (האמת היא שחשבתי ששתיהן הפסיקו לספק את הסחורה, עד שהזכירו לי שני קולגות - ליאור כהן וגילי מייזלר, שהכל עוד עובד).
גם את ה - DVD שאתם מוכרים כבר שנים, קל לשכפל גם אם המשכפל נשבע שהוא התקין הגנות. ובטח שאת הקבצים שאתם מוכרים. ועוד רז אגלה לכם: את הסרטים שאתם מוכרםי לטלויזיה אפשר להקליט (!!!) ואז להעלות לאינטרנט לרווחת הציבור.
אף על פי כן, לא פסה תקווה מן הארץ. וזאת משתי סיבות:
- אם אתם לא פופולריים, אף אחד לא יטרח לייצר עותק פיראטי של הסרט שלכם.
- אם העלו לאינטרנט עותק פיראטי של הסרט שלכם, סימן שאתם פופלריים וזה אומר שיש מספיק אנשים שקנו את הסרט וימשיכו לקנות אותו למרות שיש אפשרות לראות אותו באופן פיראטי ברשת.  איך אני מסביר את העובדה האחרונה? אני לא מסביר.

ואקנח בתמונת מסך, שאני מאוד אוהב להראות בהרצאות. היא מראה באיזו קלות ניתן להוריד באופן פיראטי את הסרט MacHeads של קובי שלי, עורך דוק מוביס באנגלית.
אני לא בטוח שמותר לי לגלות כמה כסף הוא עשה מהסרט, אבל מבטיח לכם שזה הרבה יותר ממה שהיה מקבל מקרן + גוף משדר + קו-פרודוקציה, למרות כל ההורדות הפיראטיות.
ותעשו את החשבון לבד.