ערוץ יס-דוקו מציג עכשיו סרט שהוא בעל חשיבות לדיון בנושא אתיקה דוקומנטרית: לפברק מחלוקת (במאית: דבי מלניק, 2007) עוקב אחרי מייקל מור,
![]()
מהיוצרים הדוקומנטרים הבולטים ביותר של השנים האחרונות ומעלה על פני השטח כמה אמיתות לא נעימות לגבי הבמאי.
מייקל מור הוא הבמאי הדווקמנטרי הראשון והיחידי עד כה שהפך למליונר בזכות יצירת סרטי תעודה. רפובליקנים ופטריוטים אמריקנים אחרים מתעבים את נשמתו ורואים בו בוגד וגם דוקומנטריסטים קלאסיים סולדים מסגנונו הבוטה וחסר העידון, הבא לידי ביטוי בשטיח עבה של קריינות חסרת תחכום (לכאורה) ואופי ויזואלי עני של סרטיו, לצד עריכה פשטנית חד משמעית, שאינה מותירה כל מקום לדמיון.
עד כאן הכל ידוע פחות או יותר. אלא שלצד חפירה חטטנית וראיונות עם חברים של מייקל מור (אחד מהם סיכם זאת בפשטות: "אנחנו עדיין משחקים גולף ביחד, ההבדל היחיד הוא שהוא משלם על הכל"), עולה חשד של ממש לפיברוק סצנות מתוכנן עד כדי המצאת דברים שלא אירעו מעולם.
הבמאית דבי מלניק מנסה להגיע למייקל מור, אלא שהאיש, שהוכתר כגאון תקשורת, נופל בפח הפשוט והבסיסי ביותר שנטמן לו. כל כך פשוט, שקשה להאמין: כמו בסרט "רוג'ר ואני", הסרט שהעלה את מור לגדולה, במהלכו הוא ניסה ללא הצלחה להיפגש עם מנהל חברת ג'נרל מוטורס, כך מנסה מלניק להיפגש עם מור כדי לברר איתו כמה שאלות נוקבות לגבי אתיקה בסרטיו, אבל היא פשוט לא מצליחה.
היא דווקא עושה זאת בצורה גלויה: ניגשת אליו במהלך קבלת פנים לאוסקר, מציגה את עצמה ואת הסרט ושואלת אותו מתי יתפנה לעלות על כמה שאלות. כמו פוליטיקאי מנוסה הוא מפנה אותה בחיוך אל העוזרים שלו. כן, יש למייקל מור עוזרים, לא מזכיר או מזכירה שמסדרים לו את לוח הזמנים, אלא אוסף של גברים ונשים בחליפות מחויטות שמגנים עליו מפני העולם ומסננים כל מי שמנסה להתקרב אליו. יותר מזה: במהלך הסרט מתגלה שלמייקל מור, הבמאי הדוקומנטרי העצמאי, האיש שמסתובב עם קסקט ונראה כמו נהג משאית, יש גם מאבטחים. והמאבטחים האלו לא מגנים עליו מפני שמרנים אמריקאים חמומי מוח, אלא מפני הבמאית דבי מלניק. הם מגרשים אותה מאחד המקומות בהם נואם מייקל מור, המועמד הדמוקרטי לנשיאות (סליחה, הבמאי - כותרת זמנית) בתואנה כי מדובר באירוע פרטי...
אלוהים, אפילו הטרמינולוגיה היא של פוליטיקאים ואנשי עסקים. בקיצור, מיקל מור מתנהג בדיוק כמו האנשים שנגדם הוא יוצא בסרטים שלו, האנשים שהביאו לו תהילת עולם, איצטלת נביא זעם וגם כמה מזומנים (שגם השחיתו אותו).
אפילו לא היה מייקל מור מזייף סצנה אחת, רק בשביל זה כבר איבד מכוחו האותנטי. אני לא טוען שמהפכן חייב להיות עני ומרוד, אבל אמרו כבר חכמים ממני, שמחאה מכל סוג מאבדת מתוקפה מרגע שהיא מתחילה להיות מחובקת על ידי המימסד ומרגע שהיא מאמצת את הכלים והטרמינולוגיה שלו (ויש כמה דוגמאות גם בארצנו הקטנה).
אבל הסרט בכל זאת עוסק בכמה מקרי מבחן שנחקרו לעומק, בה מייקל מור המציא או עיוות או פיברק לחלוטין כמה מהממצאים המדהימים שהיו בסרטיו, על מנת להעצים את הדרמה.
למה נדמה לי שמי ששרד עד כאן כבר נע באי נוחות בכסאו?
האם זה בגלל שגם לכם היתה גליצ'ה קטנה פעם או פעמיים בקריירה?
גם אתם צילמתם משהו שלא היה ומלמלתם לעצמכם ש"זה משרת את המטרה" או ש"ככה זה היה בדיוק, אבל אז לא הייתי כאן כדי לצלם את זה?"
לפני שנתיים התחלתי לכתוב מאמר לדוק מוביס על תסריט תיעודי. ראיינתי כמה קולגות שהאירו את עיני במשהו שלא הייתי מודע אליו קודם לכן: תסריט מפורט, אבל ממש מפורט, לסרט תיעודי. האמת היא שלא הבנתי אז את הענין: "איך את יכולה לבנות את הסרט אם עוד לא צילמת אותו? ומה אם המציאות לא תתאים? האם נאנוס אותה כדי שתתאים לתסריט?" שאלתי.
קיבלתי תשובות שונות לענין, חלקן מענינות ומרחיבות אופקים. היה מי שהסבירו, כי התסריט פותח כיוונים לדברים שיש לשאוף אליהם ובעיקר מגרה את דמיונו של הקורא (מנהל תכניות או לקטורית), אך שאין כל כוונה שהסרט ייראה אחד לאחד כמו התסריט. אבל אחרי חקירה לוחצת יותר, גילו לי כמה אנשים, שכל כך התאהבו בתסריט, שכבר עשו הכל על מנת שיקרה בשטח. את הרציונל הם נימקו בשני סוגי אמירות:
1) אנחנו כאן כדי לספר סיפור טוב ולהנעים לאנשים את זמן הצפייה במסך. אמת לוהטת זה לתנועת הצופים.
2) אנחנו רוצים להעביר מסר והוא חשוב יותר מעובדה קטנה פה או שם.
אני מודה שאני פחות נחרץ מבעבר לגבי הסוגיה. נראה היום שזה יותר ענין של במה עוסק הסרט. כלומר, אם לא מדובר בנושא בעל משמעויות פוליטיות או אישיות, נראה לי שהייתי מסכים לעגל מציאות פה ושם בשביל הכיף. מצד שני, זהו מדרון חלקלק: אתה מתחיל ואתה לא יודע איפה תסיים.
דעות בבקשה.
** וסתם הערה קטנה: שם הסרט מבוסס על ספר של נעם חומסקי, שטען כבר ב - 1992 כי התקשורת העולמית מפברקת מחלוקת על מנת להעלות מכירות.
לא ידעתי שגם חומסקי טוקבקיסט.
מייקל מור הוא הבמאי הדווקמנטרי הראשון והיחידי עד כה שהפך למליונר בזכות יצירת סרטי תעודה. רפובליקנים ופטריוטים אמריקנים אחרים מתעבים את נשמתו ורואים בו בוגד וגם דוקומנטריסטים קלאסיים סולדים מסגנונו הבוטה וחסר העידון, הבא לידי ביטוי בשטיח עבה של קריינות חסרת תחכום (לכאורה) ואופי ויזואלי עני של סרטיו, לצד עריכה פשטנית חד משמעית, שאינה מותירה כל מקום לדמיון.
עד כאן הכל ידוע פחות או יותר. אלא שלצד חפירה חטטנית וראיונות עם חברים של מייקל מור (אחד מהם סיכם זאת בפשטות: "אנחנו עדיין משחקים גולף ביחד, ההבדל היחיד הוא שהוא משלם על הכל"), עולה חשד של ממש לפיברוק סצנות מתוכנן עד כדי המצאת דברים שלא אירעו מעולם.
הבמאית דבי מלניק מנסה להגיע למייקל מור, אלא שהאיש, שהוכתר כגאון תקשורת, נופל בפח הפשוט והבסיסי ביותר שנטמן לו. כל כך פשוט, שקשה להאמין: כמו בסרט "רוג'ר ואני", הסרט שהעלה את מור לגדולה, במהלכו הוא ניסה ללא הצלחה להיפגש עם מנהל חברת ג'נרל מוטורס, כך מנסה מלניק להיפגש עם מור כדי לברר איתו כמה שאלות נוקבות לגבי אתיקה בסרטיו, אבל היא פשוט לא מצליחה.
היא דווקא עושה זאת בצורה גלויה: ניגשת אליו במהלך קבלת פנים לאוסקר, מציגה את עצמה ואת הסרט ושואלת אותו מתי יתפנה לעלות על כמה שאלות. כמו פוליטיקאי מנוסה הוא מפנה אותה בחיוך אל העוזרים שלו. כן, יש למייקל מור עוזרים, לא מזכיר או מזכירה שמסדרים לו את לוח הזמנים, אלא אוסף של גברים ונשים בחליפות מחויטות שמגנים עליו מפני העולם ומסננים כל מי שמנסה להתקרב אליו. יותר מזה: במהלך הסרט מתגלה שלמייקל מור, הבמאי הדוקומנטרי העצמאי, האיש שמסתובב עם קסקט ונראה כמו נהג משאית, יש גם מאבטחים. והמאבטחים האלו לא מגנים עליו מפני שמרנים אמריקאים חמומי מוח, אלא מפני הבמאית דבי מלניק. הם מגרשים אותה מאחד המקומות בהם נואם מייקל מור, המועמד הדמוקרטי לנשיאות (סליחה, הבמאי - כותרת זמנית) בתואנה כי מדובר באירוע פרטי...
אלוהים, אפילו הטרמינולוגיה היא של פוליטיקאים ואנשי עסקים. בקיצור, מיקל מור מתנהג בדיוק כמו האנשים שנגדם הוא יוצא בסרטים שלו, האנשים שהביאו לו תהילת עולם, איצטלת נביא זעם וגם כמה מזומנים (שגם השחיתו אותו).
אפילו לא היה מייקל מור מזייף סצנה אחת, רק בשביל זה כבר איבד מכוחו האותנטי. אני לא טוען שמהפכן חייב להיות עני ומרוד, אבל אמרו כבר חכמים ממני, שמחאה מכל סוג מאבדת מתוקפה מרגע שהיא מתחילה להיות מחובקת על ידי המימסד ומרגע שהיא מאמצת את הכלים והטרמינולוגיה שלו (ויש כמה דוגמאות גם בארצנו הקטנה).
אבל הסרט בכל זאת עוסק בכמה מקרי מבחן שנחקרו לעומק, בה מייקל מור המציא או עיוות או פיברק לחלוטין כמה מהממצאים המדהימים שהיו בסרטיו, על מנת להעצים את הדרמה.
למה נדמה לי שמי ששרד עד כאן כבר נע באי נוחות בכסאו?
האם זה בגלל שגם לכם היתה גליצ'ה קטנה פעם או פעמיים בקריירה?
גם אתם צילמתם משהו שלא היה ומלמלתם לעצמכם ש"זה משרת את המטרה" או ש"ככה זה היה בדיוק, אבל אז לא הייתי כאן כדי לצלם את זה?"
לפני שנתיים התחלתי לכתוב מאמר לדוק מוביס על תסריט תיעודי. ראיינתי כמה קולגות שהאירו את עיני במשהו שלא הייתי מודע אליו קודם לכן: תסריט מפורט, אבל ממש מפורט, לסרט תיעודי. האמת היא שלא הבנתי אז את הענין: "איך את יכולה לבנות את הסרט אם עוד לא צילמת אותו? ומה אם המציאות לא תתאים? האם נאנוס אותה כדי שתתאים לתסריט?" שאלתי.
קיבלתי תשובות שונות לענין, חלקן מענינות ומרחיבות אופקים. היה מי שהסבירו, כי התסריט פותח כיוונים לדברים שיש לשאוף אליהם ובעיקר מגרה את דמיונו של הקורא (מנהל תכניות או לקטורית), אך שאין כל כוונה שהסרט ייראה אחד לאחד כמו התסריט. אבל אחרי חקירה לוחצת יותר, גילו לי כמה אנשים, שכל כך התאהבו בתסריט, שכבר עשו הכל על מנת שיקרה בשטח. את הרציונל הם נימקו בשני סוגי אמירות:
1) אנחנו כאן כדי לספר סיפור טוב ולהנעים לאנשים את זמן הצפייה במסך. אמת לוהטת זה לתנועת הצופים.
2) אנחנו רוצים להעביר מסר והוא חשוב יותר מעובדה קטנה פה או שם.
אני מודה שאני פחות נחרץ מבעבר לגבי הסוגיה. נראה היום שזה יותר ענין של במה עוסק הסרט. כלומר, אם לא מדובר בנושא בעל משמעויות פוליטיות או אישיות, נראה לי שהייתי מסכים לעגל מציאות פה ושם בשביל הכיף. מצד שני, זהו מדרון חלקלק: אתה מתחיל ואתה לא יודע איפה תסיים.
דעות בבקשה.
** וסתם הערה קטנה: שם הסרט מבוסס על ספר של נעם חומסקי, שטען כבר ב - 1992 כי התקשורת העולמית מפברקת מחלוקת על מנת להעלות מכירות.
לא ידעתי שגם חומסקי טוקבקיסט.
טראקבק(0)
כתובת טראקבק לתגובה זותגובות (3)
הירשם לקבלת עדכוני רסס לתגובה זו
הראה/הסתר תגובות
נכתב על ידי יורם, July 27, 2008
ואפילו הסטוריונים כבר מודים שלכול אמת יש אין ספור פנים
יש חדש תחת השמש והוא בקריאה לחזור לאחור אל האמירה הבסיסית "שקר הוא שקר הוא שקר."
לאמת אין ספור פנים - אמת יש רק אחת - זוהי הרי הגדרת המילה...
מגוחך לומר "לכל אחד האמת שלו". ההיסטוריונים שהוזכרו בתגובה הקודמת הם מה שנקרא ההיסטוריונים החדשים, אנשי הנאראטיב, הטוען שלכל אחד הסיפור שלוועצם קיומו של הסיפור הופך אותו לאותנטי ואמיתי. עאלק.
אז לא, מייקל מור לא יכול להיאחז בקרנות המזבח ולומר (כפי שנובע מהתגובה הקודמת) שבזכות העובדה שהוא עוסק בנושאים חשובים אז מותר לו לרמות.
אגב, אחד הדברים עליהם הוא מוקיע את הנשיא בוש הוא על היותו רמאי... אז הלוגיקה פשוטה: לבוש אסור, למור מותר.
הוויכוח על טוהר השקר לעולם אינו משומש או מיותר, כל זמן שהשקר לא מת. זה החידוש שבמאמר והוא מחייה את עצמו כל פעם שמור ודומיו התקינים פוליטית פותחים את הפה.
דווח על תגובה לא ראויה
הצבע נגד
הצבע בעד
בחירות: +2
נכתב על ידי א.א.ריבלין, July 27, 2008
אני לא אומרת שצריך לשקר ותשובתי לדוגמתך בנוגע לסרט על בוש היא:
"הפוסל ,במומו הוא פוסל" וזה מתאים ששקרן אחד יורד על שקרן אחר במדיום המוכר והנשלט על ידיו שפו. מאידך עם ערבוב הג'אנרים, התוכניות,..והמצלמות הביתיות אפילו לקטורים בתחרויות מתקשים לסמן תמיד את הגבול בין ריאליטי לדוקמנטרי לכתבת חדשות/צבע או כל פיברוק אחר...בפיברוק מדובר, עריכת המציאות מנקודת מבטו של הבמאי בלבד.(הוגן יותר או פחות למצולמיו,בעזרת עורך ומפיק..וספונסר שיכול לשנות את האמת בכל רגע נתון)
וגם אותו במאי אם יהיה חייב לעשות את אותו סרט שוב, מספר שנים אחרי, יעשה כפי הנראה משהו אחר לגמרי..וכל קשר בין זה לבין אמת:מקרי בהחלט.
עם נפול כל הגבולות מגוחך להצמד לויכוח על האמת שכן מאז אריסטו ולעולם
(כנראה) חוסן..:-) מעבר לכך, בסוגיה שלכל צד יש את האמת שלו, כמי שצופה בילדיה בימים אלו, חמים ככול שיהיו..בכל ריב יש שניים, ..(אם לא סופרים את השלט של הטלוויזיה)
ולכל אחד מהם אמת משלו .נשבעת !
היום בסלנג אנשים משתמשים הרבה בתוספת "באמת"..בדרך כלל להדגיש איזה סיפור לא יאומן בעיקר.כל אחד חופשי לבחור במה להאמין (ובמה לא!).. ובגלל שאין בסיס חברתי/קהילתי/מחייב ו איתן כבר (וראשי ממשלה ונשיאים משקרים ) תוכנית שבראשה עומדת מכונת אמת , זוכה לריטינג גבוה מכולם.
השאלה לדעתי צריכה להיות על הקשר בין אומנות ,יצירה ואמת.
והיא צריכה להיות מופנת לדר. הנרי אונגר ...או פרופ מנחם ברינקר.
מה הקשר בין האמת של היוצר מול היצירה (הצייר-ציור,הפסל-פסל ..בהנחה שגם עשייה דוקומנטרית זו אמנות:הבמאי מול הסרט...?, המצולמים?הקהל?
המפיק?
האמת היחידה בדרך כלל קשורה ברצון לתהילה.
ויפה שעה אחת קודם.לא כן?
במילים מכובסות אסכם - גם האמת הופרטה, ולא שווה פרוטה!
"הפוסל ,במומו הוא פוסל" וזה מתאים ששקרן אחד יורד על שקרן אחר במדיום המוכר והנשלט על ידיו שפו. מאידך עם ערבוב הג'אנרים, התוכניות,..והמצלמות הביתיות אפילו לקטורים בתחרויות מתקשים לסמן תמיד את הגבול בין ריאליטי לדוקמנטרי לכתבת חדשות/צבע או כל פיברוק אחר...בפיברוק מדובר, עריכת המציאות מנקודת מבטו של הבמאי בלבד.(הוגן יותר או פחות למצולמיו,בעזרת עורך ומפיק..וספונסר שיכול לשנות את האמת בכל רגע נתון)
וגם אותו במאי אם יהיה חייב לעשות את אותו סרט שוב, מספר שנים אחרי, יעשה כפי הנראה משהו אחר לגמרי..וכל קשר בין זה לבין אמת:מקרי בהחלט.
עם נפול כל הגבולות מגוחך להצמד לויכוח על האמת שכן מאז אריסטו ולעולם
(כנראה) חוסן..:-) מעבר לכך, בסוגיה שלכל צד יש את האמת שלו, כמי שצופה בילדיה בימים אלו, חמים ככול שיהיו..בכל ריב יש שניים, ..(אם לא סופרים את השלט של הטלוויזיה)
ולכל אחד מהם אמת משלו .נשבעת !
היום בסלנג אנשים משתמשים הרבה בתוספת "באמת"..בדרך כלל להדגיש איזה סיפור לא יאומן בעיקר.כל אחד חופשי לבחור במה להאמין (ובמה לא!).. ובגלל שאין בסיס חברתי/קהילתי/מחייב ו איתן כבר (וראשי ממשלה ונשיאים משקרים ) תוכנית שבראשה עומדת מכונת אמת , זוכה לריטינג גבוה מכולם.
השאלה לדעתי צריכה להיות על הקשר בין אומנות ,יצירה ואמת.
והיא צריכה להיות מופנת לדר. הנרי אונגר ...או פרופ מנחם ברינקר.
מה הקשר בין האמת של היוצר מול היצירה (הצייר-ציור,הפסל-פסל ..בהנחה שגם עשייה דוקומנטרית זו אמנות:הבמאי מול הסרט...?, המצולמים?הקהל?
המפיק?
האמת היחידה בדרך כלל קשורה ברצון לתהילה.
ויפה שעה אחת קודם.לא כן?
במילים מכובסות אסכם - גם האמת הופרטה, ולא שווה פרוטה!
דווח על תגובה לא ראויה
הצבע נגד
הצבע בעד
בחירות: +0
כתבו תגובה
הראה/הסתר טופס תגובה
| < הקודם | Next > |
|---|
בתקשורת ובחדשות אין קשר בדרך כלל בין הכותרת לתוכן הכתבה, עושים הכל בשביל למשוך את עייני הצופה/קורא/קהל על מנת שלא יזפזפ הלאה. מייקל מור לא הראשון ולא האחרון הוא רק האחד שהצליח בגדול לרתק את צופיו במדיום חדש שהוא "המציא" ושפורח מאז ומעולם.
לא בהכרח לצערם של כולם.(לעולם לא אשכח את תחושתי אחרי רוג'ר ואני..בעקבותיו נסעתי לצלם את סגירת מפעל אומן באופקים..)
אני לא בעד הרעיון בעיקרון אבל זה תמים לחשוב שזה לא קיים גם אצל אחרים.
אולי השאלה היותר מעניינת היא למה מייקל מור הפך להיות שעיר לעזאזל??
אולי בגלל שבמקום להראות לנו את היופי והשטויות המעסיקות את רוב העולם הוא מטפל בנושאים חברתיים בוערים,
ואפילו הסטוריונים כבר מודים שלכול אמת יש אין ספור פנים, גם אם היא עונה לשם - דוקומנטרית!
אני מתנגדת לרעיון של תסריט דוקומנטרי בדיוק מהסיבות שהוזכרו בכתבה
ואין לי ספק שחיפוש ומסע בשטח הם חלק מהרעיון של עשייה דוקומנטרית טובה, תכנון מדויק של הכוונות הם הרלוונטים, אחרת אפשר לעשות קולנוע עלילתי..מראש.