ניו מדיה וקולנוע דוקומנטרי

ביום שישי שעבר הסתיים פיצ'ינג בנושא ניו מדיה וקולנוע דוקומנטרי. את האירוע ארגנה קו-פרו, הקרן לשיווק סרטי תעודה ומאחר שדוק מוביס לקח חלק בארגון, נדווח עליו כאן בסדרת מאמרים (שחלקם פורסמו בקטלוג הכנס) וגם בקצת מידע מאחורי הקלעים.

את הכנס יזמה אורנה ירמות, מנהלת הקו-פרו. מאחר שהיה לי הכבוד לפתוח את האירוע, הרשיתי לעצמי לומר לקהל, שכלל את אורחי הפורום מחו"ל, שהכנס הזה היה יותר מדרוש, שכן הקהילה שלנו "ישנונית" בכל הנודע לשימוש בכלי הניו מדיה לצורך יצירה וקידום סרטי תעודה, כאשר המעשה נועז ביותר, או השימוש היצירתי ביותר בפלטפורמה זו הנעשה כיום, הוא פתיחת קבוצה בפייסבוק (וואו, מודרני).

הגזמתי כהרגלי, שכן הפרויקט הראשון היה "אלוהים ואני" של נתי אדלר, שבעוד אנו מדברים, כבר מיישם הלכה למעשה את העקרונות החשובים ביותר של מדיה חדשה, אניטרקטיביות ותוכן גולשים. אמנם הוא קיבל הערה מאחת האורחות (סוזאנה לוץ, אחראית על תחום ניו מדיה בארטה צרפת) על מיעוט במימד האינטרקטיביות, אבל צריך לתת לו את הקרדיט על היותו ראשון ופורץ דרך. ערוץ 8 שותף לנתי בפרויקט זה וסיני אבט, מנהל הערוץ, אף השתתף בפרזנטציה.
האם הסרט והאתר הם מכלול אורגני אחד? נשאל נתי וגם כאן התשובה לא היתה ברורה לחלוטין. מה שהתכוונה אליו השואלת (שוב, סוזאנה) היה קשרי גומלין בין האתר והסרט או שידורי הטלוויזה, שמדווחים ומקדמים אלה את אלה (מה שנעשה בפרויקט "עזה שדרות", בו מעורבת ארטה ושהוצג בהמשך).

אישית, הייתי מעדיף שלדיון יהיה יותר אופי של ניתוח מקרה (case study) ולא פיצ'ינג, מאחר שבפיצ'ינג היוצר מרגיש כאילו הוא במבחן ועושה הכל על לצייר תמונה מושלמת ,כדי לגייס משקיעים נוספים. כך היינו יכולים ללמוד יותר על הנסיון שצבר נתי בהפקה באווירה יותר ידידותית ואולי אף לתרום באמצעות סיעור מוחות לשכלול הרעיון.
אבל כנראה שאין ברירה, שכן הצידוק להבאת האורחים המכובדים מחו"ל הוא שיוצגו לפניהם פרויקטים בהם אולי ישקיעו. אז אולי יש מקום ליצירת קבוצות חשיבה כאלו בין יוצרים ישראלים? - הכפפה הורמה.

הבאה בתור היתה מיקה אור שעלתה לבמה עם פרזנטציה תיאטרלית מוכנה היטב מראש, בהשראת לורנס לסיג, הפרופסור למשפטים שהביא לעולם את הניסוח ההדוק פחות של זכויות היוצרים ושחרר אותנו מ"כל הזכויות שמורות" החונק, בהציעו את נוסחי ה - Creative Commons. מי שלא יודעת על מה מדובר, תקבל בקרוב קישור למאמר שכרגע נמצא באתר דוק מוביס הישן (שאינו פעיל עכשיו).
לסיג כותב בפרזנטציות שלו מילות מפתח על המסך ומריץ אותן במקביל לדיבור מול הקהל. רבים עושים זאת, אבל כאשר הביטויים מופיעים בגדול בלבן על שחור ובתזמון מושלם לדיבור - זה מרשים ומשעשע.
מיקה הציעה למעשה משחק המבוסס על צילום סצנות קצרות דוקומנטריות, בהן הצופה רואה צילומים קצרים שצולמו מנקודת מבטו של חפץ. על הצופה לנחש מהו החפץ המצולם ועל ידי כך לזכות בפרס. חשבו על העולם מנקודת מבט של טיפה מטפטפת מברז או כוס יין שמוטחת בנון-שאלאנטיות אל האח הבוערת (מיקה הביאה דוגמאות אחרות, כמו כדור עף שטס מצד לצד במשחק בחוף הים).

שאלתי אם הקושי לצלם במדויק וכן קיומם של פרסים אפשריים לא מעודדים צילומים מבוימים (ולא דוקומנטריים) ומיקה הודתה שאכן כך הדבר. פרנץ גרבנר, נציג הערוץ האוסטרי ORF הגדיר זאת באוזניי אחר כך כ"פשוט מישחק" ולא סרט תעודה. הוא צדק וזה המקום לגלות שהיססנו הרבה לגבי ההצעה של מיקה (שנקראת POV) בדיוק בגלל סיבות אלו ושלמעשה גם היא היססה וחשבה בכלל לפנות לחברות סלולר עם מודל עסקי מסודר (מה שאני ממליץ לה בחום), אבל בכל זאת שמחתי שהיא הגיעה לשם, שכן היתה להצעה שלה (כמו גם לפרזנטציה) אפקט של הלם חיובי על היוצרים והמפיקים שישבו באולם: החיבור שלא שמענו עליו מעולם בין משחק ליצירה דוקומנטרית עלה במפורש ואיש לא נפל מהכסא.
חשוב להסביר את חשיבות המפכה: הסרט הדוקומנטרי נתפס, לפחות באירופה וישראל, כמסר אמנותי בעל שליחות חברתית ואנושית. רבים מהסרטים הנעשים היום עוסקים ברצינות תהומית בהצלת העולם מרשע, גזענות, קיפוח, אי שויון, אכזריות ושחיתות. בתנאים כאלה, לדבר על אלמנטים של משחק הוא דבר שאין להעלותו על הדעת ולדעתי הוא בין הגורמים לשאט נפש שמרגישים חלק מהיוצרים הוותיקים כלפי המדיה החדשה.

על ההצעות האחרות נדבר בהמשך (יום שישי היום...)
רק אזכיר את אודי בן אריה מאוניברסיטת תל אביב, החוג לקולנוע, שגם היה שותף לכתיבת מאמר ה"טיפים להגשה" בו ניסינו לאפיין את סרטי התעודה למדיה החדשה, את ניב עדי, שכתב מאמר יפה וחשוב על המודל הכלכלי של סרטי תעודה למדיה החדשה (מקוה שייתן את רשותו לפרסום המאמר כאן), את ד"ר אורן צוקרמן מהמכלה הבין תחומית, שבגלל צוק העתים צורף מאוחר לצוות ההיגוי וחבל, את השותפים האחרים לצוות ההיגוי לכנס: אילאיל אלכסנדר, אריק ברנשטיין, יעל סקופ והעורכת נעמי אלון.