לפני מספר ימים הוכרז על הקמתו של מרכז מחקר חדש במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, ארה"ב - אחת מהאוניברסיטאות היקרתיות בעולם וחלוצת ומובילת המחקר במדע המחשבים (ובבלשנות מודרנית, אבל זה מרגש אתכם פחות מן הסתם). מעבדת המדיה שב - MIT קיבלה לא פחות מ - 25 מליון דולר כדי לחקור את עתידה של הדרך בה אנחנו מספרים סיפורים, תחת הכותרת The Future of Storytelling.
לא בטוח שמחקרי המכון יוקדשו לדרך בה מספרים סיפורים לילדים לפני השינה, אבל מה שודאי הוא שהם עומדים להרעיד את אמות הסיפים של תעשית הקולנוע העולמית ובכלל זה של היצירה הדוקומנטרית (שימו לב, כתבתי יצירה ולא תעשייה כשזה נגע לדוקומנטרי).  קראו עוד

המיוחד במעבדת מחקר המדיה של ה - MIT הוא שהיא לא מסתפקת בניתוח המציאות כנהוג באקדמיה, אלא מציעה גם מודלים לאימוץ בעולם החיצוני. לכן המחקר ממומן ונעשה בשיתוף עם אולפני סרטים (Plymouth Rock Studuios). האיש העומד בראש חבר המנהלים של מכון המחקר הוא דיוויד קירפטריק, לשעבר נשיא פראמאונט.

 

הנחת הבסיס של החוקרים ובכלל זה קירפטריק, מקצוען סרטים וותיק, היא שדרך הסיפור המסורתית הכוללת התחלה, אמצע וסוף פשטה את הרגל עבור מליוני אנשים. בעולם המתמלא בגירויי מדיה אחרים כמו הודעות טקסט ומסכים מסוגים שונים המתחרים על תשומת ליבנו (בבתי קפה, ברמזורים, בתחנות אוטובוס ורכבת, הדרך היחידה להשאיר את הצופה מרותק היא להשתמש באמצעים ששפת המדיה החדשה מאפשרת לנו, כמו אינטרקטיביות, שיתוף הצופים ויצירת קהילות סביב סרטים, אלמנטים של משחקים ועד. בניגוד לעבר, בו היה נהוג לראות סרטים במקומות ייעודיים כמו אולמות קולנוע וליצור אירוע שלם סביב אותה הקרנה (התארגנות, הזמנת כרטיסים, מפגש עם חברים), קשה היום להכניס אנשים לאולם חשוך ולצפות מהם לראות סרט ברצף ובלי הפרעה של גורמים חיצוניים, מאחר רבים צופים ממחשב שמחובר בעת הצפיה לתוכנת מסרים מידיים, לדוא"ל וכן הלאה.

יוצרי סרטים נאלצים להתמודד עם קהל שדעתו מוסחת בקלות, שיכול לעבור מצפיה ביצירה שלכם לדבר אחר ואז לחזור בחזרה, עם ציפיה להתחבר מחדש לעלילה למרות שהחמיץ מספר דקות.
נשמע מוכר? נכון, זה התחיל כבר בטלוויזיה הרב ערוצית, עם האפשרות לשלטט (זאפינג) ועם הפסקות הפרסומות. עד היום, הפסקות והסחות אלו נכנסו למערכת השיקולים של מפיקי שעשועונים, תכניות אירוח וחדשות. מעטים היוצרים שנתנו עד היום את דעתם לתזמון של הסצנה בכפוף להפסקת הפרסומות, פשוט משום שלא ידעו מתי היא תקרה, אבל גם בגלל שנטו להתעלם מהתופעה בתפיסתם את הסרט שיצרו כמוצר אמנותי ולא מסחרי.
כיום כמות הסחות הדעת עלתה והתגברה כאמור ויוצרי קולנוע צריכים להביא אותה בחשבון ולא יכולים להתעלם ממנה יותר. אפשר לומר שבגדול, חוסר הסבלנות גבר.
המשמעות של המענה לתופעה זו היא מצד אחד פירוק של היצירה לחלקים קטנים ומתן האפשרות לראות אותה בסדר משתנה (סרט לא ליניארי) או בפרקי סדרה. דרך נוספת היא לתת לצופה אפשרות לעצור כדי ללמוד יותר על נושא הסרט (הפניה לאתרים בהם ילמד יותר על הגיבורים למשל) ואז להמשיך בצפיה.

ויש גם אפשרות להמשיך הכל כרגיל ושיישרף העולם. זו אינה אפשרות כל כך גרועה בעצם ואולי גם לא כל כך דרמטית. אחרי הכל, אנשים ממשיכים לקרוא ספרים עבי כרס, אחרי שאלו הוספדו לטובת בלוגים עם פוסטים קצרצרים.

מרכז המדיה של ה - MIT

כמה מלים על המקום המגניב והמדהים הנקרא מעבדת המדיה של ה  - MIT.
קשה להגדיר את המקום הזה במילה אחת. יש בו חוקרים לתחומי המחשבים, בינה מלאכותית, פסיכולוגיה פיזיולוגית וכמובן תקשורת. המטרה של המכון היא לחקור את הדרך בה בני אדם מתקשרים ולפתח דרכים חדשות כדי להפוך את התקשורת ליותר אינטואיטיבית, דרך בה הטכנולוגיה נרתמת לטובתהעברת המסר.
נשמע סתום? אנסה להבהיר זאת על ידי דוגמה, שמופיעה כקטע וידאו באתר המרכז. בקטע הנראה בהמשך, נגן הגיטרה, סטודנט בתכנית, מדגים מערכת ליצירת אפקטים בנגינה שמייצרת את האפקט בעודה רגישה למחוות הנגן. בפיתוח המנגנון הנגן השתמש בתנועות האופיניות לנגננים כאשר הם רוצים ליצור אפקט מסויים (כמו נענוע של צואר הגיטרה). ההוראות שלו למכשיר, הרגיש לתנועות אנושיות, הן "כאשר נעשית תנועה Y,  תייצר את האפקט X". המכונה לומדת על פי עקרונות של בינה מלאכותית וזוכרת את מאפיני התנועה. ככל שהמכשיר מתוחכם יותר, הוא רגיש למינעד תנועות מוגדר, גם אם התנועה אינה חוזרת על עצמה במדויק בכל פעם. עכשיו חשבו על מצלמה שמרגישה את האפקט שאתם רוצים ליצור ומסיעת לכם ליצור אותו בצורה מושלמת, גם אם הכתף והיד שלכם לא הכי יציבים (חזון לעתיד). 
למנגנון הזה קוראים ב - MIT "חפצים שחושבים" (Things that Think) והוא מהווה את אחת מקבוצות החשיבה (קונסורציומים) של המחקר במרכז המדיה.