מדיה חדשה היא כינוי לכל מה שאינו סרט וידאו על פס מגנטי, פילם מחורר, נייר מודפס, דיסקים וקלטות.
במלים אחרות – אי אפשר למשש אותה.

היא התחילה בשנות השמונים על ידי חובבי משחקים ואמנים, שחיפשו דרכים נוספות ליהנות ולהביע את עצמם.

היום מקובל להתייחס אל המדיה החדשה כאל אלטרנטיבה וכאל כלי משלים לטלוויזיה וקולנוע.
במלים אחרות – אינטרנט ופלטפורמות ניידות (אבל בעיקר אינטרנט).

האופי השיטוטי שמאפיין גלישה באינטרנט, המסכים שהיו פעם קטנים והרזולוציה שהיתה פעם נמוכה – כל אלו יצרו תרבות שהשפיעה על השפה של המדיה החדשה, בעיקר עבור סרטים. למרות שהמסכים גדלו והאינטרנט הפך מהיר, למרות השתפרות איכות התמונה והצליל -  המדיה החדשה שומרת על אותם עקרונות ודורשת מיוצרי התוכן עבורה מסרים קצרים וברורים ובעיקר חלוקה של המידע/יצירה לפרוסות רזות וקלות לעיכול, כאלו שניתן ללעוס אותן בהפסקות, בלי צורך להיכנס לאולם חשוך ולשבת בשקט על כסא מסומן (מין מינהג עתיק מן המאה העשרים, עדיין ניצפה באתרים מסויימים על ידי אנתרופולוגים).

עם ירידת כוחה של הטלוויזיה (פחות כסף המופנה לפרסום שם ויותר לפרסום באינטרנט) וירידת המימון הציבורי בכל רחבי העולם המערבי, נראה כי המדיה החדשה היא עובדה קיימת והיא מסתמנת כדבר עתידי ויציב. אין זה אומר כי הטלוויזיה ובתי הקולנוע יחלפו מן העולם, אבל הם כבר לא יהיו הדרכים היחידות להפיץ סרטים ולא הפלטפורמות היחידות עבורם הם ייעשו.
במלים אחרות – יש להיערך להווה/עתיד.

הבשורה הטובה היא שבעולם כבר הכירו בכך: במקביל לאידפא מתקיים בשקט בשקט אירוע שהופך בהדרגה לפסטיבל הראשון והיחידי בעולם לפרויקטים תיעודיים של מדיה חדשה. המנהל שלו בא מתחום האינטרנט והראש שלו פתוח. הוא מרחיב את ההגדרה דוקומנטרי, לפעמים באופן שמפחיד יוצרים וותיקים. הוא מזמין יצירות של אנשי רדיו, אמני וידאו ואמני ויזואליזציה של נתונים (Data Visualization). גם פסטיבל שפילד עורך סדנאות רבות בנושא ויש לו קטגוריה המוקדשת רק לסרטים כאלה. המועצה הקנדית לקולנוע מקיימת מסלולים המוקדשים למדיה חדשה ומקציבה כמעט 6 מליון דולר קנדי לפרויקטים של מדיה חדשה בשנה.
ובישראל? כרגע יוק.