צמד המלים 'מדיה חדשה' מרחף באוויר כבר זמן מה, בעיקר בהקשר האינטרנט ורבים יודעים שהוא נוגע גם לתחום הקולנוע הדוקומנטרי. אך רק מעטים יודעים למה הכוונה בעצם. אנו ננסה להבהיר את הדברים תוך הפניה לדוגמאות רלבנטיות.

הדבר הראשון ואולי החשוב ביותר הוא שהמדיה החדשה היא תחום שעדיין מנסה להגדיר את עצמו ואת מאפייניו ולכן אין הגדרה חדה וחותכת עדיין.
כמו "פוסט מודרניזם" או "הגל החדש" בשעתם, הוא נישא בתחילתו על גלי השלילה, הנובעים מעצם המינוח: לא מה שהכרתם, לא מה שהיה, לא אותם אמצעי הבעה, לא אותן מוסכמות, לא אותו סוג שוטים, לא אותם אורכי סרטים, לא אותן אקספוזיציות, לא אותם פורמטים (טכניים ותוכניים).

אז מה כן?

לפני כן, מעט רקע:
בתחילה (שנות ה – 80') יוחס הביטוי מדיה חדשה למה שנוצר ונוהל במחשב וכלל את ההוצאה לאור השולחנית, את משחקי המחשב (בניגוד למשחקים הפיזיים) ואנימציה ממוחשבת. ההגדרה החלה להתמסמס כאשר העולם כולו הפך ממילא ממוחשב והשאלה "האם יש מקבילה ליצירה בעולם הפיזי" הפכה למיותרת.
עם זאת, תופעה אחת, עליה עמד החוקר ראסל-ניומן כבר ב – 1991, הפכה לבולטת וכולנו מרגישים בכך כצרכנים (במידה כזו או אחרת) של האינטרנט: טשטוש התיחום בין הפרטי לציבורי, בין התקשורת הבין אישית לזו שפונה לקהל בלתי מוגבל. הבלוג וה – vlog, אתרי השיתוף לכל סוגי המדיה, "כתיבה על הקיר" בפייסבוק, שיחות הוועידה, פורומים, קהילות וצ'אטים הקבוצתיים הן רק דוגמאות מעטות לכך.

אבל קולנוע בכלל וקולנוע דוקומנטרי בפרט לא התיימר מעולם להיות "שירים למגירה" אלא פנה מלכתחילה לקהל רחב ככל האפשר. המדיום המסורתי בו הוצג הסרט התיעודי היה עד היום הטלוויזיה ובמידה פחותה גם אולם הקולנוע. עד עכשיו, אפשר היה להישען לבטח על הברית המסורתית עם הטלוויזיה משתי סיבות מרכזיות:
1)    סרטים באינטרנט היו בעיקר גנובים, חובבניים או שעסקו בחדשות מיידיות.
2)    הכסף הגדול למימון הפקה נמצא בטלוויזיה.

המודל עדיין לא נשבר, אך יש סדקים רציניים בשני הסעיפים שצוינו לעיל: כבר יש סרטים וסדרות חוקיים למהדרין ובאיכות גבוהה באינטרנט וכסף מתחיל לעבור בהדרגה גם לאינטרנט ול - IPTV , נוכח מעבר של תקציבי פרסום לשם ורצון של ערוצי טלוויזיה (פרטים וציבוריים כאחד) לכבוש את מקומם במדיות אלה, גם אם אינן עדיין רווחיות עבורם.

כאן אנחנו מגיעים למאפיין המרכזי של הניו מדיה עבור יוצר הקולנוע: זוהי יצירה שנועדה מתחילתה להיות מוקרנת באינטרנט. סרט קולנוע או סרט טלוויזיה באורך מלא שניתן להוריד אותו או לצפות בו (באופן חוקי או לא) אינו עונה לפיכך על ההגדרה מדיה חדשה.
 

מאפיינים נוספים:

-    אורך היצירה: נכון להיום, נהוג ליצור סרטים קצרים לאינטרנט. הדבר כבר אינו מחוייב המציאות נוכח התקדמות הטכנולוגיה, הרחבת הפס ושימוש מתוחכם בטכנולוגיות שיתוף קבצים (torrents), אבל הוא התקבע בתודעה לעת עתה. סיבה נוספת לכך נובעת מהעובדה שרוב האנשים עדיין צופים מהמחשב, למרות שטכנולוגיית ההעברה של הסרט לטלוויזיה כבר קיימת זמן רב. מול המחשב לא מתפרקדים בנוחות כמו בסלון והסבלנות קצרה יותר. בנוסף, אנשים רבים צופים בסרטים/סרטונים במהלך עבודתם, שכן המחשב נתפס עדיין בראש וראשונה ככלי עבודה.
-    מעבר לסדרה במקום סרט: סרטונים בני מספר דקות שעוסקים בנושא אחד ואולי גם בגיבור אחד (אך לא בהכרח). משק כנפי ההיסטוריה: סדרות אלו מזכירות יותר מכל דבר אחר את ה"פילרים" (fillers) שהיו פעם בטלוויזיה בין ספינת דגל טלוויזיונית אחת למשניה. את הסדרות לא חייבים לראות על פי סדר, שכן כל הפרקים (או לפחות אלה שהופקו עד היום) זמינים לצופה, מה שמביא אותנו למאפיין הבא, שהוא חוסר ליניאריות. דוגמאות לסדרות כאלו ניתן לראות באתר Minimovies.
-    חוסר ליניאריות: הצופה יכול/ה כאמור לצפות בפרקים בסדר שיבחר, אבל קיימת שיטה נוספת ליצור סרט לא ליניארי.  הסרט הוא אחד – הוא אינו מורכב מפרקים בדידים אלא מסצנות, כאשר בכל סיום סצנה מוצעות לצופה מספר אופציות, אך לא כל הסצנות כולן בבת אחת, אלא כאלו שהיוצר חשב שיכולות לנבוע מהסצנה שכרגע צפיתם בה. אם למשל אתם רוצים להראות תפנית מפתיעה אצל דמות ואתם רוצים שהיא לא תתגלה מייד בהתחלה, אל תאפשרו אותה כאופציה לצפייה ראשונה, אלא תכנתו את המערכת כך שהאופציה לצפיייה בה תוצג רק אחרי שראינו את אותה דמות בסצנה הנושאת אופי של אקספוזיציה לדמות. דוגמה בולטת לסרט לא ליניארי, הבנוי במעטפת אחת ואינו מחולק רק לפרקים היא הסרט  - A Space of Time. פרויקט נוסף, שאפתני אפילו יותר, הוא The Onyx Project על קצין אמריקאי שנקרא להסביר את מעשיו הבלתי חוקיים במהלך שירותו באפגניסטן (דרמה). עלילת הסרט נחשפת במהלך חמש שעות של חומר גלם הניתן לדפדוף במימשק המזכיר כפתור אחורה וקדימה בדפדפן אינטרנט. כשם שאנשים רבים מטייילם באינטרנט באמצעות לחיצה על קישורים, כך גם המעבר של הסצנות בסרט הוא באמצעות לחיצות על קישורים השתולים בסצנות. הסרט נעשה באמצעות תוכנת NavWorlds וניתן לקרוא עוד עליו באתר שלהם.
-    אינטרקטיביות: אינטרקטיביות, או יחסי גומלין, יכולים להתבטא בכמה מישורים: הענקת תפקיד לצופה כמסדר הסצנות (כמו בדוגמאות הנ"ל), הקרנת סצנות ובקשה מהצופים להביע דעה/בקשה על מה שיראו בהמשך או וריאציות אחרות על יחסי צופה/יוצר. מישור אחר של אינטרקטיביות יכול להיות בתהליך ההפקה עצמו, אם על ידי בקשה מהצופים לתרום חמרים שצילמו (כפי שעושה כעת נתי אדלר ב"אלוהים ואני" המשותף לערוץ 8 ואתר פליקס) ואם על ידי יצירת שיתופי פעולה באינטרנט בין יוצרים – למשל על ידי העלאת חמרים שכל אחד צילם ועריכתם על גבי השרת. אינטרקטיביות יכולה גם לכלול החלטות צורניות, כמו למשל שהחמרים יבואו רק ממצלמות שמחוברות למחשב בזמן אמת ולא שמחמרים שצולמו בחוץ ועברו דיגיטציה.
-    אוניברסליות: בעולם הסרטים והטלוויזיה המסורתי, סרטים תחומים לטריטוריות. כאשר סרט נמכר לטריטוריה או מדינה, יוצרים עבורו תרגום ובמקרים מסוייים אף משנים את העריכה ואת אורכו כדי להתאימו לקהל היעד ולמשבצת השידור. בתחום הניו מדיה החלוקה הזאת כמעט ולא קיימת. אמנם IPTV משודרות למנויים בלבד ואמנם ניתן לתחום עדיין הקרנת סרט לגולשים ממדינה מסויימת (הטכנולוגיה האחרונה מאויימת על חקיקה חדשה של האיחוד האירופי הקובעת כי איתור המדינה ממנה בא הצופה היא פגיעה בפרטיות), אבל רוב סרטי המדיה החדשה מיועדים לכל קהל שהוא. כאשר אונסק"ו החליטו לפני שנתיים על מימון פרויקט סרט דוקומנטרי המיועד לאינטרנט ולסלולר, הדרישה הבסיסית היתה כי הסרט ייצג כמובן את ערכי אונסק"ו (צדק, שוויון, ייצוג נאות של מיעוטים ומגזרים וכו') אבל גם שהסרט יהיה נטול דיאלוג, על מנת שיוכל להיות נצפה על ידי כל קהל שהוא. זוהי הקיצוניות הגדולה ביותר של דרישת האוניברסליות וחשוב להדגיש שהיא אינה הכרחית, אם כי תוכן בעל משמעות אוניברסלית, או לפחות חוצה מדינות, הוא חשוב. כלומר, פרויקט יכול לפנות לקהל נישה, אבל כדאי מאוד שנישה זו תהיה קיימת במדינות רבות.
-    סגנון – מאחר שכאמור רוב הסרטים במדיה החדשה נצפים נכון להיות ממסכים קטנים, חשוב לזכור את המיגבלות של הפורמט: הסיפור צריך להיות ברור והצילום פשוט למדי. תנועות מצלמה מהירות נראות כערימת פיקסלים בפורמטי הדחיסה המקובלים היום ושדה כלניות פורח ב – long shot נראה כרסק עגבניות. שינוי פוקוס איטי בין אלמנטים בתמונה וניסיון להשיג אפקט מרשים של עומק שדה יכול לעבור על פני הצופה מבלי שירגיש בו. **חשוב לציין שמדובר בתיאור המצב כפי שהוא היום והוא עתיד להשתנות.
-    שימוש בסביבה ובפורמט: הצד השני, החיובי יותר של הנאמר לעיל, הוא שבמקום המסך הקטן אתם מקבלים לרשותכם את שארית הדף לעשות בו כרצונכם, בהנחה שהסרט מוקרן מדף אינטרנט. אם נכון להיום, רוב הסרטים לטלוויזיה חייבים לעמוד בפני עצמם כיצורים אוטונומיים, בהנחה שאין כל הסבר לפני הקרנתם, הרי שבמדיה החדשה, המסך יכול לשמש רק חלק מהיצירה כולה. הסרט יכול להגיע אחרי שהצופה קרא טקסט מקדים, צפה בוידאו אחר, מילא שאלון וכדומה. הדמויות שעל המסך יכולות להצביע על אלמנטים שנמצאים בדף שנמצא בצד למשל או להניע את הצופה להקליק על פריט בדף, שיאפשר לו לקבל עוד פרטים על הנאמר בסרט או להגיב אליו. בפלטפורמות הסלולריות הדבר פחות רלבני כרגע, אך מאחר שגם תחום הסלולר הופך להיות אינטרנטי – המגבלה הולכת ונעלמת.


בסיכומו של דבר, מדיה חדשה כוללת בתוכה מצד אחד צמצום (אורך סרט, גודל מסך) ומצד שני הרחבה (ניתן גם להשתמש במה שנמצא בצידי המסך). יש בה אילוצים סגנוניים שכרגע נראים אולי כובלים, אבל הם מאפשרים במקביל להגיע לקהלים גדולים פי כמה יותר מהקהל בערוצי הטלויזיה המקומיים ומהפסטיבלים האמנותיים באופיים.