• 10 mistakes filmmakers do
  • broken tv slideshow
  • cyber-bullying
  • make-money-youtube
  • israel-film-schools
  • online-video-hp

בריונות רשת ונוער - יש מה לעשות

bully-Thomas-Ricker

זה קרה כל כך מהר: כבר לא צריך להסביר מהי בריונות רשת.
אם את או אתה ילד/ה או נערה/ה, כמעט 50% שזה קרה גם לך.
אם את או אתה מבוגרים, זה קרה לילד שלכם, לנכדה או לילדים ונכדים של חברים.
וכמו שהמושג נכנס במהירות לחיינו, מהר יותר מהמילה "סלפי," כך גם הבריונות עצמה התפשטה, במהירות ובעוצמה שבה הילד או הילדה המוטרדים רצים לחפש מחסה כדי להיעלם מהעולם: בגלל הבושה, העלבון והכעס שעולים בהם.
להם מוקדש המאמר הבא, באהבה ובאגרופים קמוצים.

אחלה שם - בריונות

וחבל שלא קראו לזה כך פעם, אולי זה היה מחדד את המודעות.
כשהייתי ילד, היה לי חבר בשם מיכאל, שמדי פעם היה תופס עליי עצבים ונכנס איתי לריב נוראי.
ידעתי תמיד אחרי ריב כזה, שהחל ממחר, בבית הספר, אני צריך להתכונן לגרוע מכל. שהולך להיות גיהנום. הוא כנראה יימשך חודש, לפעמים חודשיים, עד שמיכאל יתרצה ויתחיל להתחנף. אני אשמח שזכיתי בחבר טוב מחדש, אבל יותר מזה - אשמח בזה שנגמר הסיוט של הלעג, שגלש אל מעבר לתחומי הכיתה.
הייתי ילד שמן ובכל ריב כזה מחדש מיכאל היה מחייה את הכינוי 'פיל אפריקאי.' הדהימה אותי המהירות שבה הילדים האחרים נסחפו לקרוא לי כך או לגחך כשמיכאל היה לועג לי מול כולם, כי הייתי ילד די חברותי ובדרך כלל לא היו לי שונאים ולא נחשבתי מוזר. אבל הוא היה מאוד כריזמטי ואני גם לא עניתי לו. שני אלה, אחד מול השני, גרמו להעצמה של הסיוט.

אחת הסיבות שלא העזתי לענות לו היתה רמי. רמי היה גדול מכולנו באופן משמעותי. בכיתה ד' הוא היה גדול כמו ילד בכיתה ז'. הייתי ילד חזק יחסית, אבל לא היה לי סיכוי מולו. הוא פשוט היה ענק.
וכמו שהיה גדול, ככה היה טיפש. הוא היה שפוט של מיכאל ושימש כבריון שלו.

בבית הספר הוא לא היה ממש מרביץ לי. היו לו שיטות של מאפיונר. הוא היה מזהיר באופן משתק: מצמיד אותי לקיר, לוחץ את היד חזק במסווה של ברכת בוקר טוב, מזהיר לגבי מה שיקרה אחרי בית הספר ולפעמים גם מממש את זה.
הלכנו כולנו הביתה ברגל והוא היה מחכה לי עם מיכאל ועם עוד ילד צפלון בשם צביקה, שכונה ציקה.
רמי היה מאיים שישבור לי את היד והפחד מזה שיותיר אותי ברחוב עם עצם שבורה, צועק מכאבים, באמצע הצהרים, פשוט שיתק אותי.
ילד אחד עמד לצידי, פשוט משום שהוא היה מוכה יותר ממני. קראו לו אייל. הייתי הולך עם אייל הביתה (גרנו קרוב) והם היו מחכים לנו, ברחוב המגינים בהרצליה, בעלייה, לא רחוק מהבית של רמי.
לפעמים היינו מנסים ללכת בדרך אחרת, דרך דוד המלך ושלווה אבל הם היו הולכים אחרינו. היה צריך לעבור בדרך את הגשר מעל כביש 2 וזה היה צוואר בקבוק, שאי אפשר היה לחמוק ממנו.

איפה היו המורים?
התשובה שלי היא פחחחחח.
הם לא ידעו מכלום, לא שמעו כלום. לא היה להם מושג מה קרוה מתחת לפני השטח. גם זה מדהים אותי עד היום. הייתי מדריך בצופים, מפקד בצבא, כיום אני מרצה. תמיד תמיד תמיד ידעתי כל פרט על החניכים, חיילים או תלמידים שלי.
מורה, מדריך או מפקד חייב לחדור מבעד למעטפת הנראית לעין. לא צריך מכשירי ציתות, צריך רק לפקוח עיניים.

איפה היו ההורים?
במקרה שלי, זה סיפור מסובך. מאוד מסובך. לא ניכנס לזה. הסיכום הוא שהייתי חסר הגנה. הצד הטוב היה, שעשיתי מה שבא לי. נהניתי מהרבה יותר חופש מזה שהילדים שלי מקבלים (אבל נותרתי כאמור חסר הגנה).
לאייל היתה אמא שסבלה מבעיות נפשיות והיתה עסוקה בעצמה, אמנית. ההורים שלו היו גרושים. אבא שלו היה נפלא, אבל משום מה, אייל לא עירב אותו. אולי כי כמוני הוא הרגיש שהמבוגרים הטרודים לא מבינים את הכללים של הילדים ובהתערבות שלהם רק יחמירו את המצב.

אז איך זה נגמר?
לקראת סוף כיתה ו', מיכאל הפסיק לענין אותי. פשוט לא התחשק לי יותר להיות חבר שלו. המרחק עשה את שלו וגם הוא איבד כתוצאה מכך מוטיבציה לצחוק עליי. התקבלתי גם לנבחרת בית הספר בכדורסל ומעמדי עלה. כבר אי אפשר היה לגחך אותי כפיל אפריקאי. בכל זאת, ממרחק השנים, נותרנו, אייל ואני, עם משקעים שהולכים איתנו לכל החיים:
אייל הפך למסטר אמנויות לחימה. הוא מתפרנס מזה, מלמד ילדים איך להתגונן ולעמוד על שלהם. ברור שמי שינסה לתקוף אותו כיום, ימצא את עצמו פצוע קשה.
אני עוסק באופן אובססיבי באימוני כוח, כבר שנים וברור לי לחלוטין מקורם. הבא שינסה לשבור את היד שלי כך סתם באמצע הרחוב כי פשוט בא לו, יצטרך להתאמץ מאוד. אולי הוא יצליח, אם יהיה מלווה ברמי ומיכאל, אבל אני מבטיח שעל הדרך אכאיב להם מאוד.

אה, היה עוד משהו: בצבא פגשתי את מיכאל. הוא היה בגדודים, אני הייתי בסיירת. זה היה בווינגייט, בית הספר לכושר קרבי של צה"ל. הוא היה קצין צעיר שלא הצליח לעבור את בוחן הקצינים, ה"אסון טבע" ועל פי החוק, קצין שכשל צריך לחזור כל שבוע ביום שישי לווינגייט, עד שיעבור את המבחן. עמדתי בצד, מסתכל עליו מיוזע וזועם, אחרי שנכשל שוב. אני הייתי בדיוק בסיומו של קורס ייחודי בוינגייט, שמיכאל לא היה יכול אפילו לחלום להשתתף בו. הילד השמן עקף בסיבוב את הספורטאי המצטיין. החלפנו שלום מנומס ומרוחק. צדק פואטי.

ההבדל

היום, סביר להניח, מיכאל לא היה טורח לארגן את רמי למכות. יש דרכים הרבה יותר אפקטיביות.
אם בילדותנו הוא היה צריך לעבוד על שיווק סלוגן הפיל האפריקאי בכיתה, אז היום יכול היה להסתפק בוואטסאפ מעליב, בתוספת צילום של הכרס שלי או משהו מביך אחר.
האפקט היה מושג במהירות ובעוצמה הרבה יותר גדולים, היה מתגלגל וטס כמו טיל במסדרונות בית הספר, אולי גם עובר לבתי ספר אחרים, לחוגים, לתנועת הנוער, לשכנים, היה מגיע לילדים שלא מכירים אותי בכלל.

ילדים שחווים בריונות רשת מגדירים את תחושתם פעמים רבות כ"רציתי למות." זה נכון. בבת אחת, אתה מפורסם בעל כורחך ולא מסיבות מחמיאות.

יש מה לעשות

הזכרתי קודם את ההורים והמורים, שהיו חירשים ועוורים למה שעבר עלי ועל אייל. אנחנו חיים בתקופת מעבר. הורים רבים ויותר מזה מזה -- מורים ומורות, מגלים בחלקם רתיעה כלפי הטכנולוגיה. הם מכריזים הכרזות אידאולוגיות שנשמעות נשגבות, כאילו השימוש בטלפון חכם מרחיק אותנו כבני אדם זה מזה בלה בלה בלה. אבל יש לזה מחיר כבד: הם לא יודעים מה קורה, הם מנותקים מהלב הפועם של חברת הילדים.
לא כולם כמובן כאלה. יש שמחוברים מאוד לרשתות החברתיות אבל לעומת זאת, לא מגלים ענין בתלמידים או הילדים שלהם.
אי אפשר להכריח הורה להיות קשוב לילד שלו, אבל אפשר בהחלט להכניס את ההקשבה לרחשים החברתיים של הכיתה לסדר יומם וחובתם המקצועית של המורים.

הבעיה

לפני שנמשיך, צריך להודות בכמה אמיתות קשות:
* הילדים הנלעגים לא עושים לנו חיים קלים. אני לא רוצה לדבר על הילד שלך, אבל אני הייתי באמת שמן ואצל ילדים זה קטלני. במילים אחרות: הילד הנלעג מעורר גם אצלנו פעמים רבות רצון להצטרף ללעג. הוא יכול להתבטא בלשון מאוד גבוהה וארכאית, להיות עם משקפיים מגוחכים, להעיר הערה מפגרת, לא קשורה או לא טקטית או תמימה, להתחנף למורה בלי להבין בכלל כמה הוא מעצבן את החברים לכיתה ועוד ועוד. כן, הם שונים ומה שהם עושים או איך שהם נראים הוא הרמה להנחתה (Juvonen & Graham, 2001; Sanders & Phye, 2004).

* הם חלשים מכדי להגיב. הם משותקים. לא סתם הם נבחרו כאוביקט להצקה. לילדים המציקים יש חושים של חיית טרף. הם יודעים למי להציק. אלו חושים שילוו אותם כל החיים, כאשר יהיו מנהלים (למרבה הצער, רובם יהיו כאלה).
לכן, הנסיונות להעצים את הילד המוטרד, לעודד אותו להגיב או להתעלם, הם לשווא: הוא חלש מדי בשביל לזקוף את הגב. זהו מעגל סגור ואכזרי, לכן הרי בחרו בו להיות במרכז מעגל הלעג.

* אין להם כמעט חברים, או שהחברים שלהם חלשים כמוהם. ילד שנחלץ לעזרתם, עושה זאת פעמים רבות מתוך תחושת חובה או כי הוא או היא מלאכים בעיני עצמם, או כאלו שאוטומטית מתיצבים לצד חלשים, אבל לא באמת אוהבים בעצמם את הילד נלעג.

כל זה נכתב רק כדי להבין את המצב ולא לפתח אשליות על העצמה אישית או חברתית. זה לא יהיה קל.

עובדות

המידע הבא נכון לארה"ב. אין סיבה להניח שבישראל המצב שונה בהרבה. מאז ומעולם חברת הילדים הישראלית היתה דומה במאפייניה לזו האמריקאית וזה רק התעצם עם התפתחות התקשורת והאינטרנט.
מקורות המידע רבים: אתר http://nobullying.com, אתר iSafe, מחקרים אקדמיים, ארגון הפסיכולוגים האמריקאים, עמותות וארגוני הורים.

1) 43% מהילדים הותקפו (בתופעת בריונות, מחברים לכיתה) פעם אחת לפחות. רבע הוטרדו יותר מפעם אחת.
2) 70% מילדים ובני נוער היו מעורבים בבריונות, בין אם כתוקפים ובין אם כקורבנות.
3) 20%-40% היו מעורבים בבריונות במהלך בית הספר.
4) 27% מהילדים שהיוו קורבנות ששל בריונות סבלו בגלל חוסר התאמה לדימויים המצופים מהמגדר שלהם (בן נשי, ילדה גברית).
5) 5%-15% הם קורבנות כרונים, כלומר מותקפים פעם אחר פעם.
6) 7%-12% הם תוקפים כרוניים. יש הטוענים שמדובר ב - 17%.
7) רוב הילדים בגילאי 8-15 מגדירים בריונות מילולית כקשה ומאיימת יותר מאלימות פיזית.
8) עבור ילדים בין הכיתות ה'-יב', בריונות מצד חבריהם לכיתה קשה יותר מכל יחס משפיל אחר לו זכו (יחסית נניח להורים או מדריך).
9) 90% מהילדים שנחשפו לבריונות רשת, דווחו שפשוט התעלמו ולא עשו דבר (או שהצטרפו). אם קראתם את תחילת המאמר, תבינו מדוע אני מזדהה עם הנתון הזה.
10) רק אחד מתוך 10 ילדים מדווח למבוגר עליו הוא סומך (הורה, מדריך, מורה). גם עם זה אוכל להזדהות. במקרה שלי אגב, זה היה בגלל ידיעה ברורה (ידיעה, לא השערה), שתלונה רק תחמיר את המצב.
11) בנות מועדות פי שניים מבנים להיות קורבן של בריונות רשת.
12) בנים מטרידים הם בעלי סיכוי של פי 4 להפוך לגברים המטרידים מינית (מחקר של הארווארד. מצטער, לא מצאתי מקור למחקר עצמו).
12) קורבנות הטרדה מועדים בין פי 2 לפי 9 לבצע נסיון התאבדות.

אז מה עושים

א. יש להביא בחשבון שרוב מעשי הבריונות הפיזיים מתרחשים במקומות וזמנים שנחשבים למעברים: הפסקה, מסדרון, שירותים (Astor, Meyer, & Behre, 1999), שפחות מפוקחים על ידי מבוגרים. יש להגביר נוכחות במקומות האלה, אפילו רק על ידי מעבר.
ב. היית עד לבריונות? אם את/ה מורה, נצל את ההזדמנות למנף את המקרה באופן מיידי כדי לדבר על כך בנוכחות הקבוצה בשיעור הקרוב.
ג. היעזר/י בגורם מקצועי. רוב המורים ובוודאי שהורים חסרי הכשרה לטיפול במקרים של בריונות לבד.
ד. אופס, זה מביך: הבריונות מתחילה בנו. כאשר מורה יורד/ת על תלמיד בנוכחות הכיתה, הוא או היא יוצרים למעשה נורמה או מחזקים אותה(Brendgen, Wanner, & Vitaro, 2006).
ה. אם אתם בני מזל וילד בכל זאת שיתף אתכם במעשה הבריונות שחווה (כאמור, רק אחד מעשרה עושה זאת), קריטי לבצע מעקב המשך כדי לראות מה קרה מאז ולא לטפל נקודתית ולסובב את הגב, תרתי משמע, למה שקרה אחר כך. אין לשכוח כי בעצם הטיפול, בניתם בסיס להמשך הלעג כלפי אותו ילד. הפנייה שלו למבוגר נתפסת כהלשנה בזויה ובעיר כחולשה ושבירת הכלים (הוא לא התמודד פנים אל פנים, אלא ברח לבכות אל 'מתחת לסינר').
ו. גישה תקיפה ומהירה של 'אפס סובלנות' עלולה לפעמים להחמיר את המצב. התוקף עבר אולי את החשש מסנקציה ולא רק שהיא אינה מפחידה אותו, אלא גם גורמת לו להפוך לגיבור בעיני אחרים.
ז. כאמור, יש מקרים כרוניים, הן תוקפים והן של קורבנות. לכן כדאי להימנע מגישה קבועה למקרים של בריונות וכדאי להתאים את ההתמודדות לנפשות הפועלות ולנסיבות.
ח. זכרו שתמיד יש קבוצה שמעצימה את הבריונות. לעולם אין רק תוקף בודד. זוכרים את מיכאל? הוא היה התוקפן, אבל הכיתה שלי כולה שיתפה פעולה, בין אם בהתעלמות או בהצטרפות אליו בקריאות פיל אפריקאי.
ט. אתם ילדים או יש לכם השפעה על ילדים? עודדו אותם לכתוב דברים חיוביים על המותקף ברשת החברתית. נכון, זה יכול להיראות בהתחלה מאולץ ומלאכתי, אבל רק עבור מי שקרוב לענינים. האחרים, המעגל הרחב יותר, רואה את הפוסטים כפשוטם.
והכי חשוב: הקורבן עצמו רואה שהוא או היא לא לבד.
י. אל תשתפו. מי שמשתף הוא שותף פעיל.
יא. דווחו על תוכן פוגעני. נכון, הסעיף בלתי אפשרי ברשתות החברתיות הקשות מכולן (וואטסאפ, וייבר, שלא לדבר על סיקרט). בכל זאת, מתי שאפשרי, דווחו.
יב. ידעו את איגוד האינטרנט הישראלי.