ניו מדיה

ניו מדיה


קולנוע אינטרקטיבי, לא לינארי, שילוב של אינטרנט וקולנוע, משחקים רציניים, טרנס מדיה, קרוס מדיה, מסך שני.
כל מה ששובר את מתכונת הקולנוע, בו הצופה יושב המום ושותק מול מסך.


 

17מרס

למה אהבתי את בחירות 2015 ולמה גם אתם צריכים לאהוב אותן

זווית בלתי שגרתית

למה אהבתי את בחירות 2015 ולמה גם אתם צריכים לאהוב אותן

נהוג לצקצק על מערכת הבחירות של 2015 ולזכות אותה בסופרלטיבים של זוהמה, טינופת ולכלוך, ירידה ברמה, התבטאויות שמתחת לחגורה, חוסר הגינות וחוסר עניניות.
יכול להיות שהכל נכון, אם כי אני אני מפקפק בכך: זכור לי איך זרקו עגבניות על פרס ואיך בגין שלהב המונים בשנאה אדירה לאשכנזים ב - 1981. ולא שאותו ממסד אשכנזי טמן ידו בצלחת. בשנים שקדמו למהפך של 1977, מפא״י רמסה את הימין על ידי התעלמות מפחידה וגם לא הססה להשליט טרור באמצעות מינויים פוליטיים, הן בתעשיה והן בצבא. לא רבים זוכרים, אבל שרון החל את פעילותו הפוליטית במפלגת העבודה דאז (רפ״י נדמה לי) כשעוד לבש מדים (!).

וישנו סיפור כואב אישי אחד, שיום אחד אולי ארחיב עליו את הדיבור, שבו אבי פוטר ממשרה ציבורית כי לא היה חבר מפלגה. איזו מפלגה תשאלו? הו, בישראל של שנות ה - 50 היתה רק מפלגה אחת, כמו בבריה״מ. מהשאר התעלמו.  פשוט לא היה לו פנקס אדום ולכן הוא הוקרב, כדי להציל את משרתו של מישהו אחר, המקורב לשלטון (בן גוריון עצמו) בקשרי משפחה.
זה בסדר, לא היתה מרירות בבית משפחת שפר ואני לא כותב מתוך נקמנות. אבא שלי הודה עד יומו האחרון על הפיטורים האלה, שכן בזכותם הוא פתח בקריירה מצליחה כתעשיין עצמאי. הוא אפילו התעלה ובחר במפלגת העבודה, שכן הקו הפוליטי שלה היה לרוחו.

כל זאת כדי לומר, שמערכת הבחירות של 2015 לא היתה יוצאת דופן.

סיבות לאהוב את המערכת של 2015

אם עד עכשיו ציינתי למה המערכת לא היתה גרועה יותר מקודמותיה, הגיע הזמן שאסביר למה עלצתי כל כך במהלכה. אתחיל מהסוף ואז אסביר:

אמון הציבור בתקשורת הכללית יורד פלאים בעקבות מערכת הבחירות הנוכחית.
עוד אין סקרים, אבל הדבר זועק מכל פינה.
וזה נפלא. כי כלי התקשורת נגועים קשה באינטרסים, כלכליים ופוליטיים זרים.
הדבר הזה, שנראה טריוויאלי למי שעוסק בתקשורת, אינו כה ברור לכלל האזרחים.
וכאן הסכנה של חוסר מודעות.
אלא שבישראל של 2015, ההכרה הזו חלחלה לכלל שכבות החברה וזה מעולה.

למי קראת כלב

נהוג לקרוא לתקשורת ׳כלב השמירה של הדמוקרטיה.׳ זהו ביטוי שגור וגם לומדים על כך בשיעורי אזרחות, תנועות נוער וכו׳. עיתונאים גם מאוד אוהבים לנופף בביטוי, כאשר הם מציגים את פעולותיהם.
בתקשורת יש גם חיבה גדולה לביטוי ׳זכות הציבור לדעת.׳ הוא צובע את נמהרות העיתונאים, את חדירתם הגסה לפרטיות וכמובן את שיקולי הרייטינג בצבעים של תכלת-מלאך: אנחנו לא אוהבים את זה, אבל אתם יודעים, זכות הציבור לדעת, זו חובתנו האזרחית.

רגע רגע

אני לא מתכוון לטעון שכל העיתונאים והעיתונאיות מנוולים, ציניים וחסרי מצפון. מדובר באזרחים ואזרחיות שאכפת להם בהרבה מקרים, לרבות מהן חשובה האמת והן ישקיעו הרבה כדי לחשוף אותה ורק אותה. עיתונאים גם ערים לאינטרסים של מי שמשתף איתם פעולה, בדיוק כמו חוקר משטרה. יש להם את היכולת הזו, להאזין ולהיות אמפתי מצד אחד, ולהסתכל על זה מזווית מפוכחת מהצד השני.

הכמות הגדולה של העיתונאים ועיתונאיות, שגם עוסקים במחקר אקדמי, כותבים ספרים ומשתלמים, מעידה על רצינות ורצון להתקדם מקצועית.

אז איפה הבעיה

הבעיה כמובן היא אצל מי ששולטים בתקשורת, כלומר בעלי הון שהם בעלי אינטרסים. מדובר באנשים שבעצמם אינם חוקרים או כותבים, אלא בעלי הון שמנסים לשנות תודעה ציבורית באמצעות שליטה על אמצעי תקשורת.
טוב, זה לא חדש ולא ארחיב על כך יותר מדי. הדברים ידועים. הענין הוא, שעד מערכת הבחירות האחרונה, לא היו ידועים למספיק אנשים. וזו בדיוק הנקודה.
למי שעוד לא לגמרי השתכנע/ה, הרי לכם מספר קישורים שדנים בנושא הזה:
דה מרקר על היציאה של מוזס נגד נתניהו
גילוי תכתובות בצמרת מעריב על פוליטיזציה של העיתון בתקופת דנקנר (נושא שלא היה נחשף אלמלא נפילתו של הטייקון).
אורן פרסיקו סוקר בעין השביעית את מה שהוא מכנה ״השלת המסכה של ידיעות אחרונות״ (נגד נתניהו). עם שלל דוגמאות.
איתמר ב״ז בעין השביעית על הסיקור המוטה (לטובת נתניהו) של ישראל היום
ועוד אינספור, באמת אינספור, כתבות, מערכונים ופארודיות על ישראל היום ועל הקו הפרו-נתניהו שהוא נוקט, המתמצים בכינוי הקצר והקולע ביביתון.

על כלי התקשורת מטעמן של תנועות פוליטיות, דוגמת נניח ערוץ 7, אינני כותב כאן, כי שם גם אין יומרה להסתיר את הקו הפוליטי. כלומר, הבעיה אינה בנקיטת הקו הפוליטי (ובמובן הזה ערוץ 7 בסדר גמור, כי הוא נוהג על פי העקרון של מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל - WYSIWYG), אלא ביומרה לסיקור עיתונאי הוגן ונטול מניפולציות, לצד גילוי נאות כאשר מובעת דעה אישית או קו מערכתי, כזו שלמשל ידיעות אחרונות מתהדר בה מעצם הביטוי ״העיתון של המדינה.״ 

זהו, עכשיו כולם יודעים

לא סתם ציטטתי הרבה את העין השביעית. ראשית, אני חושב שיש הסכמה על כך שהוא הגון יותר ויש לי גם סיבה אישית להניח שאכן כך הדבר, מאחר שהוא נתמך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, מוסד שאני מכיר היטב ומוקיר את הגינותו. דא עקא, העין השביעית אינו נקרא בדרך כלל על ידי הציבור הרחב ומכאן, שההטיות עליהן דובר חמקו עד עכשיו מעינו של הציבור שאינו מצוי בנבכי התקשורת, לא כי אותו ציבור מטומטם חלילה, אלא כי לרוב האנשים אין בדרך כלל סבלנות להתעמק במה שאינו קשור לעבודה, תחביבים או המשפחה שלהם.

מערכת הבחירות של 2015 גרמה לכלי התקשורת לצאת מדעתם. התאווה לחולל מהפך השכיחה מהם את כל כללי הזהירות, הם שכחו שרמאי אמיתי אומר מדי פעם את האמת כדי להיראות אמין. הם התעלמו מהעובדה שמניפולטור נוהג לסייג את דבריו במקומות הלא חשובים כדי לשוות לעצמו יתר כובד ראש ושיקול דעת.

trust-media-talkbackתגובה בוואלה, יומיים אחרי הבחירות
הם הפכו הכל לכותרות צעקניות, חד משמעיות וחסרות כל תחכום.
אחרי נאום נתניהו בקונגרס למשל, ישראל היום ו - NRG (הנמצא גם הוא בבעלות אדלסון) הציגו את הנאום כהצלחה כבירה בעוד שבידיעות אחרונות הציגו אותו כפארסה מביכה. כולם הביאו פרשנים חיצוניים, אוביקטיביים לכאורה, כדי לחזק את כותרותיהם.
נראה היה, ואולי זה גם נכון, שמאמרי התמיכה וההשמצה בנאום נכתבו בכלל לפני שהוא נישא, עוד לפני שאיש ידע בכלל מה ייאמר בו ואיך יגיבו אליו בקונגרס או בבית הלבן.
מול בוטות כזאת, גם מי שאינו מעורה בתקשורת, לא יכול להישאר אדיש.

משהו טוב מתחיל

ואז קרה דבר נפלא: אנשים רבים התחילו לדבר על ההטיה התקשורתית. היא פשוט הפכה נושא לשיחה, בעיקר ברשתות החברתיות ובתגוביות (טוקבקים). לעיתים היא היתה אפילו יותר חזקה מנושאי הכתבות עצמן.
לא ערכתי מחקר כמותי, אבל בערך חודש לפני הבחירות התחלתי לקרוא כלי תקשורת באופן בו-זמני. אל תזלזלו: אני קורא אובססיבי מטבעי ומתענין בפוליטיקה מילדות. וזה בימים רגועים.
כאן דובר על התגיסות של ממש: מה שעשיתי היה להיכנס לשלושה ארבעה אתרים בו זמנית, פעם בחצי שעה עד שעה, בכל פעם שהזדמן לי.
הפערים היו מדהימים, מצחיקים, מגוחכים בבוטות שלהם. בדיוק כמו הנוסעים שדרשו שוקולד בטיסה בקולי קולות, קברניטי כלי התקשורת אבדו כל רסן ושכחו שכל העולם מתבונן בהם.

מדינה מתוקנת

פעמים רבות מפמפמים לנו את הביטוי ״במדינות מתוקנות.״ ביטוי זה בא להראות בדרך כלל שישראל היא מדינה של בהמות מפגרות וכדאי שנלמד משהו מהגויים ימ״ש.
אני לא חסיד של ההתבטלות הזאת וחושב שלצד רעות חולות, יש בישראל את האנשים הטובים ביותר בעולם, לא במשמעות היהודית של עם סגולה, אלא בצד המחשבה היצירתית, היזמות והתעוזה.

אלא שאני חייב להודות בעובדה, שבשל העובדה שישראל נשלטת על ידי קבוצה קטנה של משפחות, התודעה שלנו כצרכנים מאוד נמוכה.
זה מתחיל בנכונות שלנו לשלם מחירים מופקעים על מוצרי צריכה וממשיך בקבלה הפסיבית של שוק התקשורת הריכוזי, אם כאשר מדובר מדובר בתעריפי לווין וכבלים ואם בסלולר (עד שהתרחשה הרפורמה) או תעריפי השימוש באינטרנט. את המהפכות איננו מסוגלים לחולל בעצמנו באמצעות מרד צרכנים ואנחנו מחכים שהרגולטור יעשה זאת עבורנו.
אותו כלל מצער קיים גם בתקשורת התוכנית: למרות חדירת האינטרנט ושלל החלופות שהוא מביא איתו, ערוץ 2 ממשיך להיות מדורת השבט וכמות האנשים שצורכים תוכן דרך סטרימרים במקום כבלים ולווין ממשיכה להיות נמוכה מאוד יחסית למדינות מתוקנות (הנה, גם אני השתמשתי בביטוי המתנשא).

trust-media-talkback-2עוד תגובה בוואלה, יומיים אחרי הבחירות

אז בואו נראה מה קרה בממלכת המדיה העולמית, היא ארה״ב. שם יש מדד אמון בתקשורת הכללית, המכונה Main Stream Media. אגב, כאשר אומרים מיין סטרים (זרם מרכזי), קדם-מניחים שיש זרם שאינו מרכזי. למשל עיתונות אזרחית (Citizen Journalism). בישראל הביטוי הזה אינו קיים.
עכשיו, ברור שאזרחים לא יכולים להיות מחוברים לתדר הקשר המשטרתי, לשבת בחדרי מיון ולהיות מחוברים למוקד מד״א, לקבל עדכונים מדובר צה״ל או לעלות על מטוס ראש הממשלה בביקורו בארה״ב. את המידע הזה ימשיכו לספק  לנו כלי התקשורת המרכזיים וכך הדבר גם בארה״ב.
אלא שמדי פעם, אזרחים נחשפים למידע לפני עיתונאים או שפשוט מקבלים גישה למידע פנימי אותנטי, אותו הדוברים הרשמיים מנסים להסתיר.
זה בדיוק המקום של העיתונות האזרחית. היא פורחת בעיקר בטוויטר, כלי אדיר שלא תפס מספיק בישראל.

האבחנה בין כלי התקשורת המרכזיים לבין החלופות האזרחיות שלהם, הביאה ליצירת מדד אמון ספציפי.
וזה הנתון המדהים: בארצות הברית, מדד האמון בכלי התקשורת המרכזיים מראה על ירידה מתמדת.
ראו את הסקר של גאלופ:

 trust-in-msm

מאז 1997, שמסומנת כשנה אחרי שהאינטרנט הפציע בחיינו הכלליים (עד אז היה בעיקר באוניברסיטאות), ישנה ירידה באמון הציבור בארה״ב בכלי התקשורת המרכזיים. ירידה זו הגיעה השנה לשיא נמוך ומבורך (בעיני) של 40% אחוז אמון בלבד, או אם תרצו - יותר ממחצית מהאמריקאים אינם מאמינים בכלי התקשורת. אגב, המחקר מעמיק וחוקר את ההתפלגות על פי נטיה פוליטית ומוצא שהרפובליקנים ספקנים יותר כלפי התקשורת, מה שנראה הגיוני, כי רוב העיתונאים נתפסים כדמוקרטים, או מה שאצלנו מכונה ״סמולנים״ (בעוד שהרפובליקנים מזוהים יותר עם הימין בישראל). 

המשפטנית וחוקרת המדיה ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מתארת גם היא את התופעה במאמר אורח ב - NRG. לדעתה, הפתרון מצוי בהפיכתה של העיתונות לעיתונות מבוססת ניתוח נתונים. שימו לב - "נתונים" ו"עובדות" אינם אותו דבר. עיתונות מאז ומעולם היתה אמורה להסתמך על עובדות. אלא שבעולם של נתונים בנפח עצום (Big Data), יש צורך במומחים כדי לדעת להוציא מכל זה מסקנות הנוגעות לחיים שלנו. כיום מנתחי ביג דאטה (נקראים גם "כורי נתונים") נדרשים בעיקר בתאגידים גדולים וחברות היי טק. לדעת שוורץ אלטשולר, עיתונאים צריכים להפוך לכאלה על מנת לבדל את עצמם מסתם עוד קבוצה של אנשים המערבבים עובדות, משאלות לב, פרשנות ואג'נדה במקום אחד, כי כפי שראינו במערכת הבחירות האחרונה, הציבור מאס בכאלה ולא נענה להם כבעבר.

אז זהו, ישראל הופכת למדינה מתוקנת, בה ברור, יותר מאי פעם, שיש לקחת את הנאמר בכלי התקשורת  בהסתיגות מאוד מאוד גדולה.

ולכן אני אוהב את מערכת הבחירות של 2015, שהביאה חלקים נרחבים בציבור להכרה הזו.

והנה, כל הפוסט שלי מתומצת בתגובה השנונה הזו מפייסבוק:

trust-in-media-3

Posted in ניו מדיה

06מרס

האם כל סרט צריך תפיסת טרנס-מדיה

כן ולא

האם כל סרט צריך תפיסת טרנס-מדיה

אם השאלה היא האם כל סרט צריך משחק מלווה, התשובה כנראה שלילית, על פי מפתח המשחקים ניק פורטונו מחברת Playmatic. פורטונו מפתח משחקים כבר שנים רבות, חלקם להיטים גדולים. הוא עובד עבור ארגונים מסחריים ועמותות כאחד, מפתח ויוזם משחקים מכל הסוגים וכנראה יודע על מה הוא מדבר.
הוא השתתף בפורום של Power to the Pixel, בו יוצרי סרטים מפתחים פרויקטים של טרנס-מדיה קולנועי ואחרי שראה מספר מצגות של במאיות ובמאים, הביע את דעתו הזהירה, על פיה לא כל סרט צריך או אפשר לפתח לו משחק.


אחדד את השאלה: האם ניתן ליצור משחק מלווה לכל סרט? האם צריך? ואם אין משחק, האם זה אומר שאין תפיסת טרנס מדיה לסרט? כלומר, האם טרנס מדיה ומשחק הם היינו הך?
התשובה החד משמעית היא שלא. תפיסת טרנס מדיה רחבה יותר מהרחבת הסיפור למשחק. גם בלוג טקסטואלי המלווה את הסרט הוא לצורך הענין טרנס מדיה.
אבל הפוסט הזה עוסק במשחקים. בדיונים שערכתי עם סטודנטים במהלך השנים האחרונות, במהלכם פרשנו את עקרונות המשחקים המחוברים לסרטים וניסינו לגזור מהם לגבי פרויקטים של הסטודנטים (שהובאו לדיון כמקרי בוחן) הגענו כמעט תמיד לאותה מסקנה: יש פרויקטים שנראים כמו קיר אטום כשמדובר ביכולת או בצורך "למשחק" (gamify) אותם.

מהו משחק על פי סרט?

בעבר, כל עיסוק של זמן פנוי נחשב למשחק. העיסוק בדימויים, בסימולציות ובמשימות לא מעשיות לחיים החומריים הוא לב ליבו של המשחק. ואז בא הקולנוע, באיחור יחסית, כמעין הארכה של התיאטרון. הדמיון נשמר, מאחר שמשתתפי סרטים עדיין נקראים שחקנים או דמויות, שכן הם מדמים משהו אחר (גם כאשר מדובר בסרט תיעודי). במילים אחרות, הקולנוע והמשחק הם קרובי משפחה.

אלא שהקולנוע דרש את הביטוי הייחודי שלו ואת האבחנה שתהפוך אותו לאמנות השביעית, כזו שתאפשר לו ליצור מסד של מומחים, פרסים ותארים אקדמיים. כל זה הוא די מלאכותי. אם תרצו - זוהי הסוציולוגיה של הקולנוע, או הפוליטיזציה שלו. במילים אחרות, ההפרדה העכשווית בין קולנוע לבין משחק אינה נובעת מסיבות עניניות.

זו הסיבה בגללה אני שומע בהרצאות שאניי מעביר שוב ושוב את האמירה, המטופשת למדי, ואני מתבטא בעדינות: "זה לא סרט, זה משחק." זה נאמר תמיד בהתרסה והדובר/ת תמיד מרגיש סוג של נינוחות: ״הנה, אמרתי את זה, נצחתי. אפשר עכשיו לחזור לטריטוריה המוכרת של סרטים לינאריים המוקרנים באולם חשוך עם קהל שבוי,״ כל זאת למרות שרק 1% מהעשייה הקולנועית של יוצרים בימינו כוללת יצירה כזו.

בכל זאת

למרות כל הנאמר למעלה, סרטים עדיין נבדלים ממשחקים ברמה מסוימת:

  • בסרטים לינאריים הצופה פסיבי והקצב נקבע על ידי הבמאית. במשחק, יש למשחק יכולת מסוימת לקבוע קצב.
  • למשחק יש מערכת כללים נוקשה וידועה מראש וקיימת משימה ברורה: המשימה היא לעמוד באותם כללים בהצלחה. בסרט אין מערכת כללים כזו, אם כי כל סרט יוצר לעצמו שפה פנימית, על פיה העלילה נצמדת למציאות או לחלופין משתחררת ממנה. כמובן שיש אלפי גוונים בדרך לשתי האפשרויות האלה וסרטים רבים שואבים את קסמם ממשחק בין ההיצמדויות האלה, על ידי תנועה מתמדת בין גוון לגוון.
  • משחקים מכילים בתוכם מרכיב של תחרות, בין אם בין המשחק למערכת או בין שחקנים אחרים. סרט אינו מכיל התמודדות כזו, אבל בהפשטה, ניתן לראות את המסע אל הדמיון והחוויה כאל  הפיכתך מצופה לשחקנ/ית. בהערת אגב אציין שישנם משחקים ללא מטרה תחרותית מוגדרת כגון סימס, אבל זהו פרט שאינו מעיד על הכלל.
  • משחקים מכילים בתוכם מרכיב של הומור, בגלל המרכיב הדמיוני שבהם, מרכיב ה"כאילו."  
    אגב, בשנים האחרונות התפתח ז׳אנר חדש, הנקרא משחקים רציניים. הם רציניים במובן זה שהם מבוססים על תחקיר מעמיק ולא רק פרי דמיונו של המפתח. אלו משחקים חסרי הומור פעמים רבות והם קרובים בהרבה לסרטי תעודה מאשר למשחקים.

אז האם סרטים הם משחקים

זה הזמן לבחון שוב את האמירה שהעליתי קודם: סרטים אינם משחקים במובן המקובל. עם זאת, הם קרובי משפחה. יש לסרטים ולמשחקים תכונות משותפות רבות, בעיקר אלו הנוגעות להפעלת דמיון, הישאבות המשתתפים/צופים לתוך עולם פנימי, רמת חוויה של התעלות ומסגרת של השתתפות או זמן שהייה.

לכן, כמעט מתבקש ליצור מסיפורים קולנועיים גם משחקים. עבור העצמת החוויה, הגברת תחושת המעורבות (engagement) וכן כדי ליצור פרסונליזציה, כלומר התאמה אישית.

מהי התאמה אישית?

ישנן שלוש רמות להמחשת מסר בקולנוע:

  • סיפור העובר דרך תופעה כללית.
  • המחשה באמצעות סיפור אישי של דמות שלישית.
  • המחשה באמצעות העברת החוויה אל המשתתף/צופה.

במאה השנים האחרונות, רוב יוצרות ויוצרי הקולנוע בחרו בדרך השניה: לספר סיפור של דמות מסוימת, כדרך להעביר מסר כללי.
הפרסונליזציה לעומת זאת מאפשרת לכל צופה לבנות לו או לה את נתיב החוויה ולהרגיש מה הוא או היא היו עושים או עוברים לו היו במקום הגיבור/ה.
יש לזה עוצמה אדירה ובשל הרתיעה של יוצרות ויוצרים, המתבטאת במשפטים כמו "זה לא סרט, זה משחק", הם מחמיצים פעמים רבות את האפשרות להגביר את עוצמת המסר.

 אז למה פורטונו חושב שלא כל סרט יכול לעבור מישחוק (גיימיפיקציה)?
אני חושב שהדבר נובע מהעובדה שפורטונו נטוע עמוק בתוך עולם המשחקים הקלאסי, כזה שאת תכונותיו ציינתי למעלה. אני מניח שמרכיבים של הומור ותחרותיות פשוט נראים לו לא מתאימים לסרטים מסוימים.
הוא צודק.
אלא שאם מרחיבים, או יותר נכון לאמר מפשטים (מלשון אבסטרקציה) את מושג המשחק ולוקחים אותו לכיוון הפרסונליזציה ומתן האפשרות לכל משתתף/צופה לקבוע את הקצב שלו או שלה, אז אני חושב שכמות הסרטים שניתן לפתח להם תפיסת טרנס מדיה משחקית -- גדלה בהרבה.

עייפתי אתכם? - מוזמנות ומוזמנים לצפות בטריילר לפרויקט הטרנס-מדיה שפורטונו פיתח עם הבמאי דיוויד קרוננברג. בפרויקט זה קרוננברג מציע לצופים שלו להיטמע בתוך מערכת דמיונית שתוכל לנחש אותם ולהביא לשילוב אידאלי בין גוף ונפש. אם תרצו, המפתח אל האושר:

Posted in ניו מדיה

20ינואר

המודל הכלכלי של טרנס-מדיה

אחד הפוסטים היותר תכליתיים

המודל הכלכלי של טרנס-מדיה

ג׳ניפר וילסון מחברת  The Project Factory באוסטרליה ואנגליה היא אחת היחידות (כולל יחידים) שיודעות על מה הן מדברות בעולם הטרנס-מדיה. זהו תחום הנמצא בחיתוליו, קשה למצוא בו משקיעים, יש צורך לחנך קהל וסף הכניסה הוא גבוה, בגלל הצורך בפיתוח אפליקציות, תחום שהינו זללן משאבים.

החברה שלה עושה פרויקטים אמיתיים בזה אחר זה, תופעה כאמור ייחודית עדיין לתחום. לכן היה לי כל כך מרענן לשמוע את הפרזנטציה שלה, שניתנה לאחרונה ב - Power to the Pixel בלונדון. היא יורה את מילותיה בקצב גבוה, לא מהססת לרגע ומראה דוגמאות חיות + מספרים משכנעים. הוידאו נמצא כאן בהמשך, בינתיים אסכם את הדברים עם מעט תובנות.

טרנס מדיה בעיניה היא דרך לספר סיפור בצורה דיגיטלית, תוך שימוש מושכל במדיום המתאים (משחקים, חידונים, סקרים, מפות וכו׳). הבסיס הוא תמיד הסיפור, אותו יצור שלא השתנה אלפי שנים, עוד לפני המצאת הכתב, רק שהוא מקבל משמעות רחבה יותר בזמן המעבר לדיגיטל.

הדוגמה

הסיפור עליו היא בחרה לדבר היה של אפליקציה שנוצרה עבור סדרת הטלוויזיה מ - 2010 ״שרלוק,״ סדרה שהמשיכה ב - 2012 ו - 2014. היא היתה הדרמה הנצפית ביותר בבריטניה מאז 2001 ונמכרה ל - 200 תחנות טלוויזיה ברחבי העולם.
 
המשתמשים באפליקציה מורידים כמות אדירה של קבצי וידאו, חלקה מתוך הסרט וחלק יוצר עבור האפליקציה. תפקיכם הוא לעזור לשרלוק לפתור את התעלומות. אתם יכולים לשמש כמודיעים ברחובות לונדון או ממש להשתתף בפענוח המסתורין, על ידי תשומת לב לרמזים השתולים בוידאו. 
למרות המראה התקופתי, מוטלות עליכם משימות מודרניות, כפענוח קבצי אודיו שבורים, הרכבת תמונות מפוקסלות וגם פריצה למחשבים. במאמר מוסגר אציין כי זוהי דיגיטציה של משחקי מציאות חליפית (Alternate Reality Games), בהם המשתתפים דוהרים ברחובות אמיתיים ומלקטים רמזים אמיתיים משלטים, שמות רחובות ופתקים מוסלקים, ממש כמו במשחק סימני דרך.
באפליקציה הזו, השיטוט ברחובות לונדון נעשה באופן וירטואלי, מה שמאפשר לאפליקציה להיות בינלאומית והיא אכן היתה כזו, כאשר הגיעה למקום ראשון בתחומה (משחקי וידאו) ביותר משלושים מדינות.
המשתתפים יכולים לנוע בעיר לונדון ברגל, במוניות או ברכבת התחתית, להגיע למקומות, לשמוע עדים, לצבור נקודות (יתרון על שחקנים אחרים) וכספים (באמצעותם ישלמו על תחבורה למשל) ולבנות פאזל של פתרון התעלומה.
בנוסף, האפליקציה מכילה משחקים, שבתורם מסייעים לכם לפתור את החידות, כמו למשל נגן אודיו שמאפשר לכם להריץ קטעי שמע במהירויות שונות עד שתצליחו להגיע למהירות בה הטקסט מפוענח, אפליקציית עריכת תמונה שמאפשרת לכם לסלק את הפיקסלים שמאחוריהם נמצא מידע קריטי ועוד. 
כל המידע שנצבר במהלך המשחק נמצא מאורגן במוחו של שרלוק, שהוא המוח שלכם למעשה, המכונה Mind Palace.
אה, ועוד פרט חשוב: האפליקציה פורסמה לא רק באנגלית אלא גם בסינית.
סתם, חשבתי שאולי יהיה לכם קל ונעים יותר בשפה זו.
צפו בוידאו קצר על האפליקציה:


המודל הכלכלי

בתחילה, הופצה האפליקציה בתשלום נמוך של 3 פאונד. וילסון מספרת שהאוהדים המושבעים, שהיו הראשונים לרכוש אותה, היו מוכנים על פי סקרים גם לשלם יותר, אבל בחברה לא רצו להגיע רק למשוגעים לדבר, אלא לציבור רחב יותר.
אחר כך המחיר הורד, כאשר האפליקציה הוצגה בפסטיבל החשוב ביותר בעולם כיום לטרנס-מדיה, South by Southwest. מספר המתקינים את האפליקציה קפץ תוך יום אחד עקב הורדת המחיר.
מאוחר יותר (אנחנו מדברים על תקופה של פחות מחצי שנה בסך הכל) המודל הפך להיות Freemium, בו הוא נמצא כיום.
המונח Freemium, למי שלא מכיר, הוא משחק מילים בין חינם לפרמיום והוא מתייחס לכך שחלק ניתן בחינם ותכונות מתקדמות או תוכן רב יותר מוצע בתשלום. אתרי פורנו עושים זאת כאשר הם מציעים סרטים ברזולוציה גבוהה יותר למנויים משלמים, תוכנות מציעות תכונות נוספות כסטטיסטיקה, גרפיקה עשירה יותר וכן הלאה. באפליקציית שרלוק הולמס, ניתנות למשתמש שתי תעלומות בחינם. תעלומות נוספות, הן הפרמיום, בתשלום.

האם אלו שתי האפשרויות היחידות? תשלום ו - Freemium?
בהחלט לא.
וילסון פורשת במצגת שלה (כאן למטה) את מפת המודלים הכלכליים הנוספים של פרויקטים מסוג זה:
ישנם כאלו שמיועדים להשיג מטרה שלישית, כמו חשיפה גבוהה או פרסום ואז יש תמריץ להפצה חינמית, כאשר המימון מגיע ממקום אחר.
דבר זה נכון לפרויקט ההולנדי שהיא מראה במצגת שלה (מאוד מקאברי, מומלץ בחום). לפרויקט עצמו לא היה מודל הכנסה, אך הוא קידם סדרה אחרת טלוויזיונית ועזר לבנות דימוי גבוה לרשת הטלוויזיה ההולנדית. 
לפעמים הרעיון הוא לטובת שינוי חברתי ואז המימון הוא ציבורי, כמו של כל תוכן טלוויזיוני או רדיופוני, שהמדינה משקיעה בו. דוגמה לכך היא בפרויקט המדהים של ערוץ 4 הבריטי, השווה פוסט בפני עצמו (ולכן לא ארחיב כאן עליו יותר מדי). באותו פרויקט, אזרחים התבקשו לסייע לסדרת תחקירים טלוויזיונים בתחום הנדל״ן, מה שסייע בהמשך למציאת דיור למאות אלפי משפחות (!). האמת היא שזה הדהד לי קצת את ״שידור חוקר״ הוותיקה, שאיתרה עבריינים על ידי שידור שחזור של פשע, רק שכאן הדבר לא נעשה באופן חד פעמי בשידור אחד, אלא באמצעות אפליקציה.

מודל נוסף הוא זה של החסות, הוא המודל העדיף על פי וילסון, שכן הוא מובטח בדרך כלל מראש, המספריפ ידועים ולכן אפשר לתכנן איתו תקציב. את הפרויקט ההולנדי למשל מימנה רשת הכריכים Subway.

חשוב לציין שמודלים של הכנסה עקיפה (כלומר, לא הכנסה דרך מכירה של תוכן בתשלום) לא ניתנים רק לסיכום במילה "חשיפה." גם לחשיפה יש סיווגי משנה, כמו הרצון לחזק מעורבות עם מותג או דמויות בסיפור, ליצור מודעות שתביא להכשרת הקרקע להמשך ההפקה, ליצור תודעה של שינוי ועוד.

 צפו במצגת המלאה של ג׳ניפר וילסון:

Posted in הפצה דיגיטלית, ניו מדיה

23דצמבר

שינויים דרמטיים בהרגלי הצפיה

החזית הדיגיטלית עוברת לסלון

שינויים דרמטיים בהרגלי הצפיה

שנת 2014 היתה מלאה במהפכות מטורפות בתחום הוידאו און ליין. התחום הזה גם ככה משתנה במהירות מאז 2007, אלא שהשנה הזו מסחררת במיוחד. הנתונים הבאים נוגעים לארה"ב.

ממצאים מרכזיים

  • הצפיה בוידאו און ליין (חינמי, כלומר יוטיוב ודומיו) עלתה ב - 43%.
  • הצפיה בטלוויזיה און ליין, כלומר שידורים המוזרמים דרך סטרימרים, עלתה ב - 388%.
  • הצפיה בוידאו דרך קונסולות משחקים עלתה ב - 194%.
  • הצפיה בוידאו דרך טלפונים חכמים תופסת כעת נתח של 26% מסך צפיות הוידאו.

הבדלים בין אמצעי הצפיה

רוב האנשים הצופים בוידאו מטלפונים חכמים אינם מסיימים את הצפיה. זהו נתון הגיוני, לא רק בגלל גודל (קוטן) המסך, אלא בגלל שיש להניח שאנשים צופים בשעת המתנה בתור, בזמן כנס, שיעור (רמז עבה לסטודנטים שלי:)) וכו' או בעת נסיעה בתחבורה ציבורית ואולי נאלצים לסיים צפיה טרם זמנה בגלל הצורך לרדת בתחנה או שהגיע תורם (או בקשה לתשומת לב ממרצה אומלל).
הצפיה דרך מחשבים נייחים (Desktop) ירדה ב - 41% השנה. כלומר - אנשים חוזרים לסלון.
אם היתה דיכוטומיה בשנים האחרונות, על פיה היו טלוויזיה מצד אחד ואינטרנט מצד שני, כאשר אנשים נאלצו לבחור, כיום אפשר לצפות בטלוויזיה ובשידורים באינטרנט מאותו מכשיר (טלוויזיה חכמה - Connected TV).
ההעדפה האנושית היא לחזור לסלון, המייצג את חווית המנוחה וההתרווחות (lean back), לכן הנטישה של מחשבים נייחים כאמצעי לצפות בסרטים/וידאו.
המענין הוא שבישראל נותרנו הרחק מאחור. בשל ריכוזיות השוק, הטלוויזיה שולטת ללא מצרים, למרות שהיא רחוקה מלספק את הצרכים של הצופה הסקרן. קיים אמנם מספר אדיר של ערוצים, אבל מעטים מהם מכילים תוכן רלוונטי באמת. ניתן אמנם מענה לא רע מתחום ה - VOD הטלוויזיוני ההולך וצומח, אבל הוא עדיין בלתי מספק לצופים רבים.

המצב בישראל

כל ניסיון להצמיח תחליף תוכני, שיאפשר חפש פעולה ולא יכבול את הצופה למפעיל בדמי מנוי, נכשל עד היום, בשל מגבלות הפצה.
אציין כי בתחום זה אני בעל ענין, כיזם ומפעיל אתרי VOD ומנסה בכל כוחי לספק אופציה כזו, של צפיה בתכנים חליפיים, ללא צורך בדמי מנוי ובמחויבות. בהקשר הזה לא נותר לי אלא לקנא בעמיתיי שמעבר לים, על שפע האפשרויות הפרוש בפניהם ועל הצופים האמריקאים, שמהווים קהל פחות פסיבי מזה הישראלי, המקבל כל מה שמונחת עליו. 

Posted in ניו מדיה

11נובמבר

שוק הוידאו ביוטיוב מתמסד

מתמסד במשמעות החיובית

שוק הוידאו ביוטיוב מתמסד

בדרך הכלל המילה מיסוד מתקשרת עם התאבנות, הסתאבות וביורוקרטיה.
אולי, אלא שבמקרה שלפנינו, מדובר במיסוד חיובי, מהסוג שמכיר בוידאו באינטרנט כמשהו עצמאי, חי ובעל חוקים משלו. כבר לא רק חתולים על סקייטבורד או העלאות של תכנים שכבר שודרו בטלוויזיה.
יוטיוברים הם כבר מושג בפני עצמו. הוא מייצג יוצרות ויוצרים עצמאים ב - 99% מהמקרים, שמידת הפופולריות שלהם מותירה הרחק מאחור את החברות הגדולות והמקצוענים המסורתיים. פעמים רבות הם מצלמים את עצמם, לפעמים עם מצלמת רשת בלבד.
אבל ההתמדה שלהם ויצירת החותם האישי והויזואלי מוכחים שוב ושוב כמשתלמים, שכן לאנשים אלה נצבר קהל נאמן, שהולך אחריהם לכל מקום. ביוטיוב אין עונה כמו בטלוויזיה. עליך להיות נאמן לצופים שלך, לספק להם תוכן חדש במקצבים קבועים ופשוט להיות את/ה.

ועכשיו - גם העולם המסחרי מכיר בהם. 
בעבר כתבתי כאן על הדרכים להרוויח כסף מיוטיוב באמצעות שיתוף הכנסות מפרסומות.
קיימת דרך נוספת והיא שילוב תוכן שיווקי בסרטון וקבלת תמורה על כך.

FameBit

האתר FameBit הוא זירה לחיבור בין יוצרי וידאו ביוטיוב (המינימום הוא 1000 מנויים לערוץ) לבין מותגים שרוצים לקדם מוצר או מותג. 
החברה הרוצה לקדם מוצר מציע ההצעה ויוטיוברים שרואים את עצמם מתאימים, מציעים את עצמם.
העיסקה נסגרת כפי שנעשה עם סרט תדמית. ההבדל האחד הוא, שבעוד שבסרט תדמית, היוצר אחראי רק על התוכן, במקרה זה היוצר אחראי גם על השיווק, שכן הסרטון מגיע לכל המנויים שלו.
מבחינת החברות המסחריות, יש כאן "שניים במחיר אחד" - כלומר הפקה ושיווק יחד.

רגע רגע רגע

אם אתם יוצרי ידאו, בודאי הרגשתם רתיעה קלה אינסטינקטיבית, כזו שמרגישים יוצרים ויוצרות כאשר מישהו נדחף להם לתוך היקר להם מכל - היצירה העצמאית שלהם, ומנסה להרעיל אותה עם מסרים מסחריים מפלסטיק.
הדילמה רק מתעצמת כאשר חושבים על כך שהקהל שלכם, שאוהב אתכם אותנטיים, חסרי פניות ולא-חייבים-שום-דבר-לאף-אחד, יגלה פתאום שאתם מדברים על משהו או חמור מזה - ממליצים עליו, בגלל שאתם מקבלים שלמונים.
ולא משנה אם התמורה הזו גלויה (אם היא סמויה, אז הסיכון בזעם של הקהל גדול מדי וגם אתם תרגישו רע עם עצמכם).

הפתרון?
אין אידאלי. אבל מי שרוצה לחיות מיוטיוב וגם להמשיך לעשות מה שהוא או היא אוהבים, שיפנה לדרך ההומור. הומור עצמי בשפע, הבלטה פרדוקסלית של המוצר, הומור והומור ועוד הומור - הכל בתנאי שהמפרסם עצמו מסכים לכך ולא רואה בזה נזק.

Posted in ניו מדיה

04אוקטובר

סדרת סרטים אינטרקטיביים ברצועת התעודה הוותיקה POV

 סדרת סרטים אינטרקטיביים ברצועת התעודה הוותיקה POV

היכולת של גופים ציבוריים בארה"ב להתעדכן במגמות ובדרכים חדשות לספר סיפור מעוררות התפעלות וקנאה.
התפעלות, כי הם מצליחים לא להתייבש למרות שפרנסתם והפנסיה שלהם מובטחות גם בלי שיזוזו.
קנאה - כי אני לא רואה את ה מגיע לישראל בעשר השנים הקרובות. כאן, נמשיך להתבשם מהצלחתם האקראית והמעטה של כמה סרטים מסורתיים מדי פעם ונדבר בהתפעמות על "הקולנוע הישראלי המשתפר."
כן, אתם חייבים להודות שצורת התבטאות כזו מאפיינת יותר יחס לילד מפגר: הוא מפתיע לטובה והוא אפילו יכול לפעמים להפתיע את הנורמטיביים.
כשאני נזכר בקולנוע הישראלי המחריד באיכותו מילדותי, אי אפשר שלא להבין את מקורה של הגישה הזו.
אבל העובדה שהיום אנחנו מתחילים לקבל את ההכרה שהקולנוע הצ'כי קיבל בשנות ה - 70' של המאה ה - 20 היא נחמת עניים.
יש לנו אפשרות להוביל ואנחנו לא עושים זאת.
ועכשיו לסדרת הסרטים האינטרקטיביים של POV:


POV היא רצועת סרטי תעודה וותיקה של הטלוויזיה הציבורית האמריקאית - PBS. לא אכנס כאן למבנה הסבוך של השידורים, הנובעים מהמבנה הפדרטיבי של ארה"ב. תכל'ס, מדובר בסרטים שנצפים בכל רחבי ארצות הברית ומגיעים למליוני אנשים. במשך עשרות שנים התמחתה POV (ראשי תיבות של "נקודת מבט" - Point of View) בסרטים תיעודיים מצוינים.
עכשיו הם הוציאו סדרה של סרטים קצרים אינטרקטיביים.

הסרטים

אלו פרויקטים שונים מאוד זה מזה. כל אחד נעשה גם בכלים טכנולוגיים אחרים, חלקם בשיתופי פעולה עם מדינות אחרות, מה שהכתיב פורמטים שונים. מסיפורי מהגרים לארה"ב, דרך הטראומה של דליפת הכור הגריעיני בפוקושימה ועד לסיפורים אישיים הקשורים להיסטוריה של הולנד כמעצמה קולוניאליסטית.

צריך להגיד את האמת: הפרויקט עודנו רחוק מלהיות בשל, אבל POV לפחות מנסה. כל הפרויקטים בנויים מהקדמה, האמורה להכניס אותנו לתוך הקונטקסט. אחר כך אנחנו מתבקשים לבחור נתיב או סיפור. כל סיפור עומד בפני עצמו באופן לינארי. לפעמים מדובר ברצף תמונות סטילס וכותרות, על רקע קול של אדם המספר את סיפורו. דמה קצת למיצג מוזיאוני, מאוד אינטקלטואלי וחסר מאוד את חווית הסיפור הנגלל לאיטו, את מימד ההתקשרות לדמויות, את המתח, הקצב  ותחושת ההתקדמות, הקיימים כולם בסרט לינארי.

אז האם סרט אינטרקטיבי הוא קשקוש?

אני לא חושב. בעיני, הטעות של כל הסרטים של POV היא בוויתור על כל אותם מרכיבים שמניתי כאן ובראשם בניית הסיפור והקצב. וויתור על המרכיבים האלה בסרט אינטרקטיבי הוא וויתור על אמנות הקולנוע.
הנוסחה שמצאתי, בהרבה ניסוי ותעיה, היא לבנות סיפור מרכזי, שהוא דווקא לינארי לחלוטין.
במקביל, לבנות סצנות אינטרקטיביות שתהיינה אופציונליות. כלומר, הצופה יכולה לבחור את הסרט מבלי לגעת פעם אחת בעכבר כדי לבחור.

המקום הזה, בו צופה נאלץ לבחור בסיפור הבא, יוצר הפסקה מתסכלת. קודם כל, הפסקה בקצב. שנית, היסוס: לאן נלך עכשיו? אין לנו יותר מרמז בצורת תמונה ומשפט קצר כדי לדעת מה מבטיחה סצנה אחת על פני אחרת. בנוסף, המרואיינים הופכים שטוחים. הם לא יותר מעדות מצולמת של פעם אחת.
סרטים אינטרקטיביםי לא חייבים לוותר על כניסה לעומק הדמות. רובם עושים זאת, כי הם משועבדים למודל של מצגת מוזיאונית במקום לסיפור הנבנה בהדרגה. הם משמשים במרואיין כפה מדבר ותו לא. כך לפחות בסרטים של POV וברוב הסרטים האינטרקטיביים שראיתי עד היום. יוצא דופן בהקשר זה הוא Fort McMoney הקנדי, שבוחר מספר גיבורים ומאפשר לנו להכיר אותם יותר לעומק בתוך סרט אינטרקטיבי.

Posted in ניו מדיה

30ספטמבר

סרט אינטרקטיבי תיעודי על פיראטים ימיים בסומליה

סרט אינטרקטיבי תיעודי על פיראטים ימיים בסומליה

אתר וחברת סאבמארין ההולנדי הוא חלוץ אמיתי במה שנוגע לסרטים אינטרקטיביים. לאחרונה שם הוציאו סרט אינטרקטיבי שמתאר את תופעת חטיפת הספינות ליד חופי סומליה.

זהו סרט המשלב אנימציה וצילומים קונבנציונליים, בעיקר ראיונות, ועוקב במקביל אחר חוטפים ונחטפים, כלומר מראה את שני הצדדים.

השיטה היא ציר זמן בו הצופה יכול לעבור בין דמויות, שמביאה כל אחת את הזווית שלה (החוטף, הנחטף, אשת הנחטף וכו').

מאוד אסתטי, יקר להפקה בטירוף ולי אישית מפריעה הגישה שמבינה את החוטפים. מאוד אופייני להתחסדות האירופאית, שמחפשת סיבות למעשה הפשע, בעיקר אם הוא נעשה על ידי אדם כהה עור.
"יש לו בטח סיבות טובות ואנחנו אשמים בזה שהוא הגיע למקום בו נאלץ לבצע חטיפות" הוא הסאב-טקסט של הגישה הזו, שבאה לידי ביטוי בדברים רבים. מצטער: פשע הוא פשע הוא פשע.

מחפשים תקינות פוליטית? לכו לבלוג אחר.

לצפיה

Posted in ניו מדיה

21ספטמבר

איך הפכה ויקיפדיה לקפואה, מאובנת ומלאת תככים

ולמה כדאי שתדעו כל כך

איך הפכה ויקיפדיה לקפואה, מאובנת ומלאת תככים

צור ארליך ב - NRG יצר כתבה ארוכה, מעמיקה ומצוינת על ויקיפדיה.
השימוש בויקיפדיה נעשה נפוץ הרבה מאוד באשמת גוגל, שמעלה אותה כתוצאת חיפוש ראשונה ברוב המקרים ואף משלב תמונה ותקציר הדף כקוביה נפרדת לצד תוצאות החיפוש.
כמו כל אדם או גוף כריזמטי, ויקיפדיה שואבת את כוחה מהפסקנות בה המסרים מועברים: ככה זה וזהו.
בכך אין הדבר שונה מבריטניקה הוותיקה. מה ששונה הוא כמובן זהות העורכים, שיכולים להיות כל אחד מכם. לכאורה חגיגה של דמוקרטיה.


האמנם?

כל מי שקצת בענינים, יודע שבפירוש לא חגיגה לדמוקרטיה.
פרופסור קרין נהון, שאינה מוזכרת בכתבה וחבל, חקרה את הנושא וגלתה ש - 80% מהעורכים הם גברים לבנים משכילים עם הכנסה מעל לממוצע.
עכשיו, אותם גברים לא צריכים להתנצל על כך. ההפך: הם הרי מתנדבים.
אלא שיש הטיה הכרחית עם רקע כל כך הומוגני של כותבים.

ויש את הכתבה הנ"ל, שמעבירה את כל המורכבות והמסקנה העולה ממנה היא, שכאשר יש לאנשים כוח, הם ינצלו אותו: ההחלטה מי ראוי להיות עם דף על שמו או שמה נתונה לעורכים וותיקים. הישיבה על כס המשפט יצרה, לפחות בישראל, סטנדרטים מפלצתיים.
קל לנמק את ההקפדה הזאת בשמירה לכאורה על המוניטין של ויקיפדיה, אבל אני חושב שהיא מוגזמת, שהיא מכילה כוחנות יותר מאשר שיקולים עניניים ושבסופו של דבר, ויקיפדיה הישראלית היא זו שסובלת מכך (כותבים בורחים. אני לא מתקרב לשם ויש לי בהחלט מה לתרום).

הזווית האישית

ניסיתי מספר פעמים לכתוב בויקיפדיה. אני כותב היטב, יודע לבצע ויקיפיקציה, שהיא הבאת ערכים מחזקים (סימוכין) חיצוניים ופנימיים (כלומר, מתוך ויקיפדיה) כאחד.
העורכים הוותיקים זרקו אותי, מה זה זרקו? בעטו אותי.
יש להם מדיניות טקסי אליפים מעליבה. מי שלא יודע, אליף הוא כינוי לתלמיד חדש בפנימיה, מקום בו המרחק מההורים יוצר הווי פנימי שקשה לחדור אליו.
טקסי האליפים ההיסטוריים כללו שחיה בצואת פרות (במקרה הטוב, שכן היא צמחונית. יש גם טקסים עם צואת אדם), מטר ביצים על הראש, טבילה במים קפואים ועוד ועוד. רק כי אתה חדש ולא מוכר.

מזכיר לי את החשיבות העצמית שמקבלים גיבוריו של אפרים קישון בשועל בלול התרנגולות (עין כמונים), כאשר הם מתמודדים לראשות הכפר. האנשים הצנועים מאבדים את הראש כי יש להם כח מדומה ביד.
זה בדיוק המצב בויקיפדיה.
ובגלל כל זה, ויקיפדיה מתרחקת בכל יום יותר ויותר מהחזון של מייסדה, ג'ימי ווילס ויורשת את עולם התככים של אנציקלופדיות ממוסדות ומאובנות.

Posted in ניו מדיה

18ספטמבר

סוף סוף: פרויקט ישראלי בפיצ'ינג בינלאומי לטרנס-מדיה

The Sleep Project לירן גולדברג

סוף סוף: פרויקט ישראלי בפיצ'ינג בינלאומי לטרנס-מדיה

הפיצי'נג המשמעותי ואולי היחידי כיום בעולם לפרויקטים של טרנס מדיה, חוץ מזה של קרן טרייבקה, הוא של ארגון Power to the Pixel (או Pttp). הוא היחידי שמצליח לגרור לשולחן אחד גורמים מממנים מערוצי טלוויזיה ואתרים גדולים כאחד. אמנם אפשר לחלום עדיין על הסכומים שמוקצבים לסרטים מסורתיים, אבל מדובר בז'אנר מתפתח.

השנה (2014) נבחרו 32 פרויקטים בפיתוח מתוך ה - 100 שהוגשו. כרגיל, הרוב מקנדה, המדינה שבה ככל הנראה טרנס מדיה קולנועית היא המפותחת ביותר. 
הפרויקט הישראלי The Sleep Project של לירן גולדברג נבחר גם הוא לפיצ'ינג.
בפרויקט, שהחל ב - 2012, מזמין אנשים מכל העולם לשלוח את החלומות שלהם ואם ייבחרו, צוות של תסריטאים יעבד אותם לסרטונים. באתר הפרויקט יש כרגע 46 רעיונות לתסריטים (שהם למעשה חלומות מתומללים) עם אפשרות של הקהל הרחב להצביע עבורו, אם הוא מעונין שיהפוך לסרט.
בהצלחה גדולה ללירן וצוותו.

Posted in ניו מדיה

16ספטמבר

אינטרנט אינטרנט, ספר לי סיפור

השריף חיסל דולפין בפנימייה לבנות!

אינטרנט אינטרנט, ספר לי סיפור

ג'ון ווטסון הוא תכנת שאוהב לפתח כלים המתבססים על מאגרי מידע קיימים.

אחד מהם הוא יצרן עלילות הסיפורים, המסתמך על מאגרי ביטויים, מילים ומילים נרדפות מאוניברסיטת פרינסטון.


מי אמר השראה ולא קיבל?

זקוקים לכיוונים לתסריט, להברקה עבור סרט קצר, לתפנית בסרט קיים, לחיבור, לסיפור קצר?
היכנסו לכלי יצירות הסיפורים של ג'ון וקבלו משפטים בודדים, שיכולים לתת כיוון להתחלה ואפילו לסיפור שלם.
לא הכל הגיוני, אבל גם לא אמור להיות כזה. למשל - "העוזרת נשבעה לנקום באנשים שהרגו את משפחתה במחתרת," או מתחת לאדמה, לא ברור למה הכוונה ב - underground. גם אין טעם לחפש את כוונת המשורר, שכן הרובוט אינו משורר. הוא יודע לסדר שם עצם, פועל, שם תואר, מילת יחס ועוד story-generator-2פועל. כלומר, זה לא לגמרי שרירותי, שכן המנוע בכל זאת מייצר בדרך כלל תרחישים לא רעים לסיפורים וסביר להניח שהם נענים לרשימה של התניות (למשל, שסיפור מתחיל עם מילה שמתארת אדם ולא חפץ או שלא יחובר משפט המייחס לחפץ מחשבה או רגש אנושי).

אף הצעה לסיפור לא נראית לכם? לא נורא, פשוט לחצו על Get some more עד שתמצו את כל 5.1 מליון הרעיונות.

בסך הכל נחמד לקבל השראה ואפילו שימושי לקבל השראה מאוסף של הפתיחות האלה. לא אתפייט כאן על המכונה המחליפה את בני האנוש כי זה לגמרי לא הסיפור וגם לא מתכוון להיות כזה.

*וגם התכנת שלי אמר לי לא להרגיז את בני האדם כששאני כותב פוסטים בבלוג הזה.

Posted in ניו מדיה

07ספטמבר

Second Screen, הטריק שמחזיק את הטלוויזיה

למרות שאני מייחל לדעיכתה, הטלוויזיה ממציאה את עצמה מחדש. למשל בדרך זו

Second Screen, הטריק שמחזיק את הטלוויזיה

Second Screen הוא כינוי לצפיה בטלוויזיה במקביל לשיטוט באפליקציה הקשורה לתוכן הטלוויזיוני.
למשל: אתם צופים בסרט בעודכם מחזיקים באפליקציה. האפליקציה מסונכרת למה שאתם צופים בו מסחינת התזמון, מציגה לפניכם סקר בו אתם נשאלים על דעתכם על הסצנה שזה עתה אירעה או האם אתם אוהבים או שונאים דמות כזו או אחרת. היא גם מבצעת חידון טריוויה בנוגע לסדרה, שהתשובות אליו נמצאות בפרק שאתם צופים בו.


בואו נעצור רגע

אני יכול לנחש את התגובה שלכם. אני נתקל בה בכל הרצאה על הנושא: נחרת בוז ועיקום פרצוף.
"מבחינתי" אומר לי סטודנט חובש משקפיים היפסטריים עבי מסגרת, "קולנוע הוא מדיום בפני עצמו שאינו סובל הפרעה כלשהי. אני צופה בסרטים קולנוע רק בבית הקולנוע, מכבה את הטלפון ומתמכר לחושך שבאולם, הסאונד מהרמקולים הסובבים אותי  והמסך הגדול."

חבריו וחברותיו של הדובר תמיד מהנהנים בהסכמה. הענין הוא שהם מהנהנים בעודם נועצים עיניים בטלפון הנייד. גם הדובר חוזר לטלפון שלו שניה אחרי שכבר להתיז את משנתו.

"אבל אתם כבר שם" אני אומר להם, מופתע מחוסר המודעות שלהם. "תסתכלו על עצמכם עכשיו."
כן, תמיד אפשר לומר, ובמידה מסוימת של צדק, שההרצאה שלי משעממת וסרט טוב מענין ורק לכן הם נמצאים עכשיו עם העיניים בטלפון, שקועים במשחק או קריאת עיתון או פייסבוק.
אלא שרוב האנשים לא סבורים כך. הם לא סטודנטים לקולנוע ומייחסים לסרטים משקל פחות מיתי. מבחינתם, סרט הוא עוד גירוי בתוך ים הגירויים שמציפים אותם.

המספרים שמאחורי Second Screen

second-screen-stats

על פי מחקר של גוגל, נילסן, BskyB, ורייזון וגופי מחקר וחברות מסחריות רבות אחרות, 77% מהצופים בסרטים ותכניות צפו במסך נוסף, מתוכם 49% בטלפון חכם ו - 34% במחשב (יתרת 17% היו עסוקים בדברים אחרים, כמו קיפול כביסה וכו'. אני יודע שהמספרים מבלבלים, אבל מדובר ב - 77% מסך הצופים והאחוזים המשניים מתייחסים ל - 77% כאל 100%. מה כתבתי כרגע??? לא חשוב, תסמכו עליי:)).

אז מה עושים

ישבו חכמי הטלוויזיה וחשבו, גירדו את פדחתם והקישו על הטאבלטים שלהם ובסוף הגיעו למסקנה: "אם אינך יכול לשבור אותו, הצטרף אליו!" הפתגם העתיק עובד שנית. "לפחות" אמרו חכמי הטלוויזיה, "נעסיק את הצופים הסוררים שלנו עם תוכן שאנחנו שולטים בו." כלומר, לא מאהבת מרדכי נעשה הדבר, אלא משנאת האלטרנטיבה ההמנית, כלומר שהצופים יברחו לטוויטר, להתקשקש שם על הסדרה. 

דוגמאות

לסדרת הזומבי The Walking Dead יש אפליקציה שנחשבת נהדרת ומעוצבת לתפארת, המשתפת סקרים וחידוני טריוויה בין צופים בזמן אמת.

vampire-diaries-second-screenלסדרה The Vampire Diaries יש אפליקציה, שמאפשרת לכם ללכוד תמונת מסך ואז להצמיד לה כתובית לטעמכם ולשתף אותה.

TeamCoco היא האפליקציה שמאחורי התכנית של קונאן אובריאן. היא כוללת מה שנקרא אקסטרות, כלומר קטעים שנחתכו בעריכה, מאחורי הקלעים ושטויות מסוג זה.

האחרונה לסקירתנו זו היא tvtag. זוהי כבר עליית מדרגה יחסית לאחרות, כן זו אינה אפליקציה המלווה תכנית טלוויזיה מסוימת, אלא אפליקציה כללית שכל ענינה הוא לרכז את הדיבור שנוצר סביב תכניות בהן צופים. אתם נכנסים לאפליקציה, מכניסים את התגית שמענינת אתכם (שם הסדרה או דמות מרכזתי בה) והאפליקציה מרכזת עבורכם בזמן אמת ובצורת פיד את כל מה שנאמר באותו רגע על ידי צופים אחרים. האמת היא שזה כמו לרוץ אחרי האשטאג בטוויטר וזה בערך מה שהיא עושה, רק ייעודי לטלוויזיה. אגב, הקשישים ואני ביניהם זוכרים שפעם (כלומר, לפני שנה וחצי, זה המון זמן באינטרנט) קראו לה GetGlue והיא היתה להיט תורן בזמנו. עד שנקנתה על ידי iTV, שגם שינו  את שמה וייעודה ועשו בנכס במרכזי שלה, מסד משתמשים גדול, שימוש לטובתם.

Posted in ניו מדיה

05ספטמבר

ראיון עם מנהלת קרן הניו מדיה של טרייבקה

ראיון עם מנהלת קרן הניו מדיה של טרייבקה

קרן הניו מדיה של מכון טרייבקה לקולנוע היא אחד הגופים היחידים שבאמת תומכים בכסף ממשי בהפקות קולנוע דוקומנטרי אינטרקטיבי. ניתן להגיש לה פרויקטים מכל העולם ולכן היא בפועל המקום הכי חשוב לאנשים שרוצים ליצור פרויקטים כאלה. בראש הקרן עומדת אינגריד קופ והיא התראיינה לאנשי ארגון Power to the Pixel, משם מובא הסיכום והתקציר של אותו ראיון:


כמה

קרן טרייבקה לניו מדיה תומכת ב - 4-8 פרויקטים בשנה, בסכומים הנעים בין 50,000-100,000 דולר.

מה

אין פורמט אחד והגדרות מדויקות כמו בטלוויזיה, שם האורך (קצר, טלוויזיוני, פיצ'ר) הוא מדד מכריע.
בנוסף, הביטויים אינטרקטיביות וחוסר לינאריות מזמינים טווח נרחב ולכן הגמישות.

מי

כל אחד, מכל העולם, בלי תלות ברמת נסיונו. נחמד. ימות המשיח.
התנאי הוא שהפרויקט יהיה כמובן אינטרקטיבי, בעל אופי תיעודי ובעל מסר חברתי.

מתי

החל מספטמבר ועד תחילת נובמבר, מועד הגשה עבור השנה הבאה אחריה.
את הראיון המלא אפשר לקרוא כאן.

Posted in ניו מדיה