עשר טעויות שיוצרות ויוצרי קולנוע עושים מהרגע שמסתיימת העריכה

john Cleese

זר לא יבין זאת, אבל יוצרות ויוצרי קולנוע יזדהו לחלוטין:
עריכת הסרט הסתימה.
במקום להרגיש התרוממות רוח ועזוז, אתם מרגישים ריקנות גדולה ועייפות נוראית.
ההריון הסתיים, הלידה עברה בהצלחה, אבל אתם נכנסתם למצב המקביל לדכאון אחרי לידה במופעו החמור ביותר. בא לכם להכניס את הכונן עם המסטר לערימת חיתולים מלוכלכים ולהניח אותו בפתח של בית יתומים. אה כן, כדאי גם שבית היתומים יהיה בבעלות חברת הפצה גדולה, כדי שלפחות יהיה מי שיקח חסות על התינוק.

אתם רוצים לשתף עוד מישהו בחוויה הקשה. אולי המפיק? הה, הרי אתם בכלל מדברים אחרי שגירשתם אותו בצעקות מחדר העריכה (הוא אשם! מה זאת אומרת הסרט מבולבל? הוא לא מבין כלום, סוחר הסוסים הזה). בכלל, מפיק או מפיקה ממוצעים כבר נמצאים, רגשית וחומרית, בסרט הבא, עם במאי-ת אחר-ת.

אפשר להמשיך ולהתפייט על המצוקה וההתשה, אבל הנקודה ברורה. מה שברור יותר הוא, שהמוח שלכם נמצא במצב המזכיר רכיכה ברסק (עם נגיעות טימין).
במצב כזה אתם מוכנים לקנות כל מיתוס מטופש ולהאמין בכל אמונה תפלה סביב השאלה מה עושים עכשיו.

אספתי בשביכלם את אוסף השגיאות והאמונות השגויות של יוצרות ויוצרים ברגע סיום הסרט שלהם.
קראו והימנעו. 

1. אני חייב-ת להגיש את הסרט לפסטיבל החשוב בעולם

לא אכפת לי כמה זה יעלה וכמה זמן צריך לחכות. הסרט שלי ראוי לברלין / סאנדאנס / טורונטו / קאן.
לא נעים, אבל יש סיכוי סביר שהסרט שלכם לא מתאים לשם. ולא שהוא אינו טוב חלילה, אבל למשחק הזה (כן, זה משחק) יש חוקים משלו. הם לא כתובים בשום מקום, אבל יש אנשים שמכירים אותם היטב. מצאו איש או אישה כאלה ובקשו את חוות דעתם. האנשים האלה לא מופיעים בשום מדריך טלפונים ולא כתוב להם על הדלת שהם מבינים מאיפה משתין הדג. אבל יש סימנים המקלים על איתורם. אחד מהמובהקים בהם הוא, שאין להם זמן (כלומר סבלנות) לצפות בסרט שלכם. אף על פי כן, הם מסוגלים לתת חוות דעת מושכלת על סמך משפט וחצי שתמלמלו לכיוונם בנוגע הסרט ותוכנו.
איך זה יכול להיות??? - ובכן, התשובה מתחילה בזה שלא רק שלאנשים האלה, שמבינים את החוקים, אין סבלנות לצפות בסרט שלכם. גם ללקטורים אין סבלנות.
מההה? אתם שואלים בתדהמה. הרי שלמתי המון כסף בשביל להגיש לפסטיבל, לפחות שהמנוולים יצפו בסרט שלי עד הסוף.  
ובכן, הם לא בהכרח יעשו זאת. אמרתי לכם, יש חוקים.
כמו בכל תחום בו מתרכז יותר מדי כוח אצל מעט מדי אנשים, הסיאוב מולך.

2. פסטיבלים הם כלי ההפצה החשוב ביותר בעולם עבור סרטים, נקודה

האמת אינה חד משמעית. אם הסרט שלכם מיועד לבתי הקולנוע ואם צלחתם את המבחן האכזרי של סעיף 1 בהצלחה (אחד שמבין אמר לכם שיש לכם סיכוי להגיע לפסטיבל נחשב), אז יש אכן חשיבות להתקבלות לפסטיבל מוערך. אם לא, אז פסטיבלי סרטים הם פשוט כלי נוסף עבורכם. שימו לב: כלי נוסף, לא כלי מרכזי ולא כלי יחידי ולא בהכרח כלי ראשוני.
בנוסף, אם הסרט שלכם תיעודי ונועד לקהל משכיל וסקרן יותר, כל מה שכתבתי למעלה אף מתעצם.

3. אם הסרט שלי התקבל לפסטיבל נחשב, אז זהו. אני מסודר-ת

אחרי שנים בהן אחוזי הסרטים שהשיגו חוזי הפצה בפסטיבלי סרטים הלך וירד, אז בפסטיבלים נלחצו. הם הבינו שהרלוונטיות שלהם הולכת ויורדת. החלה עבודת רגלים אינטנסיבית כדי להחזיר פסטיבלים לקדמת הבמה. אחד הדברים שנעשים כיום בפסטיבלים הוא עבודה גדולה מאוד מאחורי הקלעים, כדי להבטיח שהפסטיבל יהיה אירוע בו מכריזים על הפצה ולא מחליטים על הפצה. כלומר, תמים מי שחושב שמקבלי ההחלטות יישבו באולם, יצפו בסרט שלכם, יתרגשו נורא ויחתימו אתכם למחרת על חוזה הפצה.
סביר יותר להניח שהם כבר נחשפו לסרטים קודם לכן ושכבר החליטו על הפצתם לפני הפסטיבל. יתר על כן, הקונספירטור טוען שחלק מתהליך הקבלה של סרטים לפסטיבלים מסוימים נקבע על פי חוזי ההפצה שאמורים להיות מוכרזים בפסטיבל... 
הי! זה אמור להיות הפוך! 
נכון, אבל כבר אמרתי לכם שיש חוקים.
רוצים הוכחה? המאמר הזה המום מהעובדה ש - 80% מהסרטים שהשתתפו בסאנדאנס ב - 2015 זכו לחוזי הפצה משמעותיים עם הקרנות בבתי קולנוע ברחבי ארה״ב והעולם.
כלומר, 4 מתוך 5 סרטים ! זה המון. זה בלתי הגיוני. מזכיר לי מכרז ממשלתי בישראל, בו באופן מקרי לחלוטין, חברי מרכז של המפלגה השלטת זוכים באופן קבוע (אני סתם מגעיל. כולם יודעים שחברי מרכז באמת יותר מוכשרים).
זה אומר, סטטיסטית לפחות, שהסרטים האלה לא התקבלו רק על בסיס איכותם האמנותית (כפי שאמור להיות), אלא על פי חוזי ההפצה שהובטחו להם מראש. כאמור, התהליך התרחש כדי להחזיר את הרלוונטיות לפסטיבלים. אלו החוקים.
מסקנה מעשית: אם התקבלת למרות שלא בצעת לובי, כנראה שאת על מיכסת עלה התאנה. אם לא תמנפי את הקבלה הזו כדי לקדם עיסקת הפצה לפני הפסטיבל (כל האמצעים כשרים), כנראה תהיי אותה יוצרת אומללה שתמצא עצמה בין 20% שלא זכו להפצה למרות השתתפותם בפסטיבל.

4. אשים את הסרט אצל המפיץ. שהוא ישבור את הראש

ממילא אני אמן וכאמן, אני לא מבין בשיווק וכספים. אני גם לא רוצה להבין. למעשה, אני אף גאה בכך שאני לא מבין. זה אומר שאני באמת אמן.
בלה בלה בלה.
לכו לטיפול פסיכולגי ואמרו למטפל-ת: ״יש לי בעיה עם כסף.
יש לי בעיה קשה עם כסף. אנא, אני רוצה להיפטר מהתיאוריות האידאליסטיות המטופשות על עולם נטול חומר. הצילו.״
אם תעברו את הטיפול בהצלחה, תגלו אפילו את היצירתיות שבהפצה ושיווק. מבטיח.

warren buffet

5. הכי טוב לעבוד עם מפיץ אחד

כל תחום הפצה הוא התמחות. אמת, בחברות הפצה ענקיות יש מחלקות שונות ובהן יש אנשים מעולים לכל תחום. הם גם יודעים לעבוד בתיאום זה עם זה. אבל רוב המפיצים בעולם אינם ענקיים. הם מבינים מעולה בתחום אחד. למפיץ לערוצי טלוויזיה יש אולי הכרה פורמלית עם תחום הדיגיטל, אבל הכרה פורמלית אינה כוללת ניואנסים.
אני אגב מבין רק בדיגיטל. אבל ממש מבין בו. מבין מספיק כדי לראות כמה אחרים אינם מבינים.

6. האון ליין יהרוג את הקרנות הסרט בציבור

נכון! כולנו עדים לכך שאמנים כבר לא מופיעים, כי השירים שלהם זמינים באינטרנט. שאיש אינו הולך למשחקי כדרוגל, כי אפשר לצפות בהם ברזולוציה מדהימה בטלוויזיה. כולנו עצובים לגלות שאולמות הקונצרטים ריקים מאדם מאז המצאת הסטריאו.
אה, לא?
האיצטדיונים מפוצצים? אולמות הקונצרטים והמופעים מלאים? כל הכרטיסים למופע בפארק אזלו, למרות מחירים המופקע?
אופס.
אז אולי הזמינות הדיגיטלית בעצם מגבירה את הענין באירוע הפיזי?
תחשבו על זה.
אם תביאו טיעון נגד רציני (משהו ברמה גבוהה יותר מהמשפטים ״בכל זאת״ ״אני לא יודע-ת״ או ״ימים יגידו״), אני מבטיח להתייחס ברצינות ואף לחזור בי, אם לא תהיה לי תשובה.

7. תיאור הסרט צריך להיות מסתורי ומרומז

כל תסריטאי או תסריטאית (כמו גם סופרים-ות) חווים את הדילמה הזו: מצד אחד, להיות מפורש זה לא אסתטי. מצד שני, אניגמטיות יתר גורמת לצופה או הקוראת ללכת לאיבוד.
הענין הוא, שתיאור סרט, תפקידו להביא צופים ללחוץ על כפתור (קניה, צפיה, הזמנת כרטיס, מה שלא יהיה): אם הוא עמום מדי, הוא גורם לאדישות.
אולי אתם תסריטאיות ובמאים מעולים,  אבל תנו למישהו חיצוני לשפוט את תיאור הסרט שלכם. וללא רחמים.
ועוד הערה: אני רואה לפעמים שגיאות כתיב ודקדוק מביכות בתיאורי סרטים. התחושה היא שהם נכתבו בחפזון וכלאחר יד.
לי למשל יש שגיאות הקלדה נוראיות ואני לא רואה אותן. בטקסטים כאלה, אני מוכן לשלם למי שיקרא ויעיר.
תקשיבו: תיאור הסרט הוא המפגש הראשון של הצופה הפוטנציאלי עם הסרט שלכם. תנו כבוד לעצמכם ולצופה.
כמובן שהכל נכון גם לגבי כרזת הסרט, אבל בזה נראה לי שכבר נעשתה דרך. רוב היוצרות והיוצרים כבר מבינים את חשיבות עיצובה של כרזה באופן מקצועי.

8. אגיד כן ואשמח לכל הצעה שיש בה כסף על השולחן - MG

אז אתם מאלה שקונים אותם בזול, אה? סבבה. אתם טרף קל.
כסף על השולחן או Minumum Guarantee, הוא דבר מאוד מפתה. במקום לנהל דיון ארוך ומתיש על רווחים עתידיים, מישהו משלם דמי רצינות.
אתם מסתכלים סביב: אין אף אחד אחר שמציע סכום וגם, חייבים להודות, זה די מחניף לכם.
אתם עושים חשבון, שאולי לא תקבלו דיל טוב יותר.
האיש או האישה שמשלמים, מבקשים רק דבר אחד קטן: שתהיו שלהם לעד. שתמסרו להם בלעדיות על כל סוגי המדיה, בכל הטריטוריות, כולל מאדים וספינות החלל שמשייטות בינו לבין צדק ונגה.
זהו, גורלכם נחרץ לאומללות ודפיקת הראש בקיר לשנים קדימה.
אז עם כל הפיתוי שבדבר, היו שקולים לפני הסכמה.

head against wall

9. אם אבנה אתר לסרט, זה יהיה רק ממש לפני הבכורה

את אתר הסרט תבנו כבר לאחר גיבוש רעיון ראשוני לסרט, בין אם תיעודי ובין אם עלילתי. בנוסף, תשתפו את הקוראים שלכם, שמספרם יילך ויגדל, גם בחוויות ההפקה. דברו איתם כמו שמדברים לחבר. הם יגיבו באהבה. חלקם יעירו הערות דביליות. אז מה. יש להם כוונות טובות.
בנו את הקהל שלכם מראש. אל תהיו מסתוריים, אל תהיו מכונסים ומסוגרים.
והכי חשוב: אל תהיו אגואיסטים. העניקו לקוראות והקוראים שלכם ערך מוסף. אין דבר יותר משמים מלקרוא את הידיעה המרגשת ״הקרנה נוספת הערב בקרית שמונה.״ תנו לקוראים שלכם משהו שיוכלו לצחוק או לבכות איתו.
במילים אחרות, בנו קהל אוהדים (Fanbase). כדי להבין יותר, קראו את מאמרו המונומנטלי של קווין קלי ״אלף אוהדים מושבעים

10. אין לי כוח לתקשר עם קהל

יוצרות ויוצרים רבים אוהבים מאוד להשתתף במפגשים של שאלות ותשובות מול קהל. דווקא עם זה אין בעיה. מה שפחות יש להם כוח אליו, הוא לנהל תקשורת עם קהל במרחב הוירטואלי. לענות בפייסבוק ובאתר על שאלות והערות. אני יכול להבין את הענין. האינטרקציה האינטרנטית היא הרבה פעמים מעליבה מאוד. אנשים שלא רואים אתכם ואינם מכירים אתכם, קלים מאוד על המקלדת. הם כותבים בביטחון של מי שנדמה להם שהם יודעים הכל על מניעיכם הנסתרים ביותר.
אין לי תשובה חד משמעית לענין הזה. אם את או אתה רגישים (וסביר להניח שאתם כאלה, בהיותכם יוצרים), אתם עשויים להרגיש מאוד רע עם תגובות מתנשאות ומעליבות. הן יילכו אתכם לפעמים ימים שלמים. הכי קל להגיד ״שתו מים והמשיכו הלאה,״ אבל זה לא קל.
אז אין לי תשובת קסם, אבל אני יודע שאינטרקציה היא מאוד חשובה. מצאו את דרככם לתקשר עם קהל.