­

fuckwadפרשנות לתמונה בהמשך המאמר



הביטוי בטיחות ברשת נתפס בדרך כלל כנושא שהוא קוריוז וקצת הטפה, מהסוג של:
* "תיזהרו מאדם שטוען שהוא ירש 200 מליון דולר אחרי שהוריו נספו בתאונת מטוס והוא חייב אזרח זר כדי לחלץ את הכסף" (קוריוז הידוע גם בשם העוקץ הניגרי)
או
* "האם אתם יודעים לאילו זוועות הילדים שלכם נחשפים ברשת?!" שהוא מז'אנר ההטפה הצדקנית.

המאמר הזה לא יעסוק בכל אלו

במקום זאת, הוא יעסוק בדברים הקטנים, הבנאליים. בתמונות שאתם מעלים, באפליקציות שאתם מתקינים, בתכונת המיקום כטלפון (זו גם ההזדמנות לבקש מאותם יצורים מוזרים וגאים שאין להם טלפון חכם, לעזוב את החדר ולהניח לנו. אתם מיוחדים, שחררו).
המטרה שלי מאוד פשוטה: לגרום לכם לעצור לשניה אחת בלבד של היסוס לפני לחיצה על 'שליחה' או 'התקנה.'
שניה אחת, לא יותר.
אם בשניה הזו תיזכרו בדברים שאכתוב כאן ותחליטו לא לשים עליהם, זה בסדר גמור. לפחות קבלתם החלטה מושכלת (פחחח).

 internet safetyהשאלון שהופץ לפני ההרצאה


המאמר הזה מבוסס על הרצאה שהעברתי לבנות תיכון ומלווה אותו שאלון אישי על בטיחות ברשת, שהתלמידות התבקשו לענות עליו לפני ההרצאה.
השאלון מנוסח בלשון נקבה ושואל בין השאר על יחסי הבנות עם הוריהן. אז קחו את זה בחשבון. גם אם אתם בנים/גברים או הורים. זה עדיין רלוונטי לכם.
מתחילים:

קצת פלסף

פרטיות היא ערך אנושי. לא אשא כאן נאומים ליברטריאניים ולא אעלה על נס את האנרכיה. אני מדבר על כבודנו כבני אדם, ברמה הראשונית ביותר.

האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה, שמפרסמת את מדריך מחלות הנפש DSM, קובעת כי התפשטות של אדם בפומבי היא סימפטום למחלת נפש ומעידה בדרך כלל על אפשרות לקיומה של אישיות גבולית, דמנציה או פגיעת ראש. לכן, אגב, אנשים שעברו שבץ מוחי לפעמים מתפשטים בבית החולים, למבוכת משפחותיהם.
התופעה נקראת Disinhibited Social Engagement Disorder. אינהיביציה (המילה הראשונה) היא בעברית עכבה, כלומר משהו פנימי שמעכב אותנו. דיסאינהיביציה היא חוסר עכבה, או במילים אחרות - להיות ללא מעצורים.

כן, אני מכיר את הוויכוח סביב מדריך ה - DSM. המקטרגים בין השאר אומרים כי הקביעות של מהי מחלת נפש נגזרות ממוסכמות חברתיות. לראיה: הומוסקסואליות נחשבה למחלת נפש הרבה מאוד שנים, עד 1974 ליתר דיוק. היום היא כבר לא נחשבת ככזו. אני עצמי לא חושב שזו מחלה, אבל דעתי לא נחשבת ואיננה ממן הדיון. גם לא דעתכם, במחילה.
כל זאת רק כדי לומר שאיכשהו, ועם כל ההסתיגויות מפסיכיאטריה וממה שמוגדר נורמלי, נראה לי שרבים מאיתנו יסכימו שהתפשטות מכל בגדיכם בפומבי אמורה לעורר מבוכה -- הן אצל הצופה והן אצל המתפשט/ת.

עכשיו תגידו שעירום במחול הוא אמנות ועירום במחנה נודיסטי הוא ממש אידאולוגיה. בסדר, הכל נכון. נניח. רק ששימו לב ששתי הדוגמאות האלה מחייבות הקשר מאוד מסוים: רקדן לא יילך למכולת עירום ונודיסטית לא תגיע למשרד בעירום. גם מצעדי הסרת חזיות או הסרת מכנסיים המונית בניו יורק ברכבת התחתית הם מונעי הקשר ועם אידאולוגיה, תכנון וארגון מאחוריהם. הם לא נעשים ביום יום באופן ספונטני בדרך כלל.

no pants

 

נניח שהשתכנעתם.

אז למה אנשים מתערטלים מכל עצמיותם באינטרנט?

האמת היא שזה לא רק האינטרנט. אלו גם תכניות המציאות, שמציגות אנשים אוחזים זה בגרונו של זה, להנאתו של הקהל (הליהוק, למי שלא יודע, מחפש בדיוק את הטיפוסים האלה שאוהבים להתפשט, בכל מובן). אלא שבעוד שב'אח הגדול' יש תחושה של משהו גדול מהחיים עם כל מליון המצלמות, צוות ההפקה, הסיקור העתונאי והשיחות עם "האח", אנחנו לא שמים לב שאנחנו עושים את אותו דבר ביום יום ברשתות החברתיות, כאילו כלום, בין נסיעה ברכבת, טאטוא החדר ולעיסת כריך.
אגב כך, מענין במיוחד היה לקרוא את מאמרו של ד"ר אילן רבינוביץ' על האח הגדול. ד"ר רבינוביץ', למי שלא יודע שימש כפסיכיאטר/מטפל של התכנית. בכתבה, שבעיני היתה יוצאת דופן בכנותה (ואולי תמיד היה כנה ואני סתם חשדן?), הוא מכה על חטא השתתפותו בתכנית ובמתן יד לתופעות המכוערות שהיא מעודדת ומעלה על נס. "רייטינג לא שווה נפש הרוסה" קבעה כותרת הכתבה וד"ר רבינוביץ' מוסיף "פרשתי ממתן עזרה מקצועית תכניות הריאליטי.... טעיתי ואני לא מתבייש להודות בטעותי." אכן, מילים כדורבנות, בלי ציניות, אם כי יש לציין כי רבים מהמגיבים ראו זאת כטקטיקה נרקיסיסטית נוספת של הדוקטור למשוך תשומת לב.

privacyפרטיות בסטייל. המדבר של קליפורניה

שתי השמשיות שבתמונה למעלה הוקמו אי שם במדבר החם והיבש של דרום קליפורניה. האנשים האלה אוהבים פרטיות והם עושים את זה בסטייל. רובנו כמהים, לפחות לפעמים, שיניחו לנו. מצד שני, האדם הוא יצור חברתי והצורך בהכרה, הערכה, הזדהות, חמלה ועידוד הם חלק מאיתנו. כאן גם מקור הדילמה המובנת: איפה לעצור?

מודעות

שלב ראשון בהבנת גבולות הפרטיות נמצא במודעות שלנו לכך שאנחנו שונים מאנשים אחרים. ההבנה שיש נקודות מבט נוספות על אותו דבר, חוץ משלנו. שמתבוננים בנו, שיש מי שמפרש בצורה א' דברים שאנחנו משוכנעים שניתן לפרש רק בצורה ב'.
הו, זה לא פשוט בכלל: מי מאיתנו לא נופל-ת בפליטת אמירה שבתחילה נראית לנו משעשעת או תמימה (כי ראינו אותה בעינינו בלבד) ופתאום כל העולם מתהפך עלינו בצדקנות גדולה (כי כל אחד נופל לפעמים)?
וכאשר אני כותב "כל העולם״ אז באינטרנט, זה באמת כל העולם. רק מי שחווה פליטת פה לא מודעת כזו ואת התגובה המעריכית אליה (כל אחד מספר לחמישה נוספים), יודע על מה מדובר.

awareness

מדענים מניחים שהמודעות שלנו לקיומנו במידה שמאפשרת לנו לראות את עצמנו מבחוץ, מתפתחת אי שם בגיל צעיר מאוד. האדם הוא אחד היצורים היחידים שמודעים לעצמם. פרט לנו, קופי אדם, פילים אסיאתיים ולוויתן קטלן (אורקה) נחשבים למודעים לעצמם. וזהו בערך, מכל עולם החי. ההשקפה הדתית רואה בסיפור גן העדן והאכילה מעץ הדעת את תחילתה של הבושה, היא המודעות העצמית. הצמדתה של המודעות לגירוש מגן העדן ותפיסתה כעונש הוא מקור לדיון פילוסופי עמוק:
האם, כמאמר קהלת, כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב? או שאולי הדעת/מודעות היא דווקא מקור האושר?

כולנו מודעים, חלקנו לפעמים שוכחים שמסתכלים עלינו. כמו מרואיין ששוכח שהוא מחובר למיקרופון אלחוטי (והנה תפסו כך רוצח, שמלמל לעצמו בעודו בשירותים והמיקרופון מחובר אליו), או כמו מגישת טלוויזיה שלא שמה לב שהיא בשידור.
אין גבול חד וחותך שניתן להגדיר אותו, אבל לכולנו יש את היכולת לדעת היכן הוא. בואו ונשתמש ביכולת זו.

ברוב המקרים, אנחנו לא מודעים לכך שעוקבים אחרינו. האם את או אתה לוקחים בחשבון שאנשים מריצים את שמכם בגוגל? צפו בסצנה המשעשעת/מפחידה הזו  מיומנו של חנון 2. שלושת הילדים המסכנים מסתכלים בעיניים כלות על הילדה היפהפיה החדשה ויודעים שהיא לעולם לא תהיה שלהם. אבל בנסיונותיהם הנואלים לחלום, הם רק מחמירים את המצב:

למה אנחנו מתלבשים?

הסבר מענין לשאלה הבסיסית לכאורה מסופק על ידי מייק, המפעיל את ערוץ היוטיוב הנהדר vsauce, בו הוא דן בנושאים פילוסופיים ומדעיים בגובה העיניים מצד אחד ועם דיוק מדעי גבוה מצד שני. לדבריו, הבושה להסתובב עירומים ממלאת תפקיד חברתי ובעצם מאפשרת לנו לחיות זה לצד זה תוך התחשבות מסוימת (מאוד מסוימת). צפו כאן, הוא מסביר זאת הרבה יותר טוב ממני (אנגלית, ללא תרגום):

המאפיינים המיוחדים של האינטרנט

אז אם רובנו לא מתפשטים בפומבי ולא עושים את צרכינו ברחוב, מה גורם לנו לעשות את כל אלה באינטרנט? מה, אני מגזים? לא, לגמרי לא. הצטיידו בשקית הקאה אטומה ונועו לעבר הטוקבק הקרוב אליכם.
ראיינתי פעם שתי עובדות בבקרת התגובות של מאקו. הן נחשפות על בסיס קבוע לאשפה האנושית מהסוג המצחין ביותר, במשך 8 שעות משמרת. זה נראה נורא נחמד: לשבת מול מסך מחשב, בשקט או תוך כדי שמיעת מוסיקה ולסמן אם תגובה מאושרת או לא. אבל לא: למי שרגיש או רגישה לאות הכתובה, זה פוצע את הנפש. אלא שהדבר שהן הצביעו עליו בפניי היה מענין יותר: פעם התגובות הבוטות היו אנונימיות. אלא שמאז שנכנסו התגובות עם פייסבוק, אנשים כבר אינם אנונימיים. האם אתם חושבים שהתגובות שבהם המגיב או המגיבה מזוהים באמצעות הפרופיל שלהם יהיו מתונים יותר, בגלל הבושה? לגמרי לא! לאנשים כלל לא מזיז אם כל העולם יראה אותם שופכים את מררתם באינטרנט.
פעם, בפרויקט טלוויזיוני, התקשרו מגישי טלוויזיה לאנשים שקללו אותם בתגובות וספרו להם שהם (מגישי הטלוויזיה) די נעלבו. 
התגובות היו תמיד מתנצלות ונבוכות: ״זה לא אישי״ (קשקוש. ה-כ-ל אישי), ״הייתי ברגע של כעס״ ״אין לי שום דבר נגדך״ וכו'.
מהיכן הסתירה? את זה אנסה להסביר כעת, בעזרת תיאוריה מענינת של אדם חכם.

אז מה יש באינטרנט שגורם לנו לאבד את עצמנו?

הפסיכולוג ג'ון סולר, החוקר התנהגות אנושית מקוונת ומחבר הספר The Psychology of The Digital Age, הגדיר מספר גורמים לחוסר הזהירות והבושה האלה (המאפיינים מתייחסים לגברים ונשים כאחד):
"אתה לא מכיר אותי ממילא"
"אינך יכולה לראות אותי"
"נתראה אחר כך"
"זה הכל בראש שלי"
"זה רק משחק"
"הכללים של החברה לא תופסים כאן"

העקרונות של ג׳ון סולר

אתה לא מכיר אותי ממילא - ברשתות החברתיות, החברים שלנו הם לא באמת חברים שלנו. את חלקם אנחנו לא מכירים. בוידאו שלמטה תראו מה קרה כאשר אדם הלך לפגוש את חברי הפייסבוק שלו בביתם. משהו שנע בין תמהון לפלצות. בפורומים ובטוקבקים אנחנו לא מכירים כמעט אף אחד. באפליקציות מסרים מידיים דוגמת וואטסאפ אנחנו מכירים את בני שיחנו כאשר מדובר בשיחה אחד על אחד, אבל בקבוצות לא בהכרח. אז איפה שלא מכירים אותנו (כך נדמה לנו), אנחנו מרשים לעצמנו קצת יותר.
והנה הוידאו של האיש שהלך לפגוש את חברי הפייסבוק שלו:

אינך יכול לראות אותי -  החוסר בקשר עין גורם לאנשים להיות יותר אלימים, מילולית. הוא נחשב לאחד הגורמים להתנהגות האלימה בין נהגים (Road Rage). חשבו על כך: כמה פעמים תראו נהגים צופרים, צוערים ומקללים לעומת הכמות הנמוכה יחסית של מקרים בהם רואים הולכי רגל מתנפלים זה על זה בצעקות איומות בגלל האטה בהליכה על המדרכה.

השמצה וניבולי פה בפייסבוקנתראה אחר כך - בצבא מכנים זאת ״שגר ושכח״ עבור טילים המונחים מעצמם. הביטוי המקובל יותר ברשתות החברתיות הוא ״אני רק מניח את זה כאן.״ אתם מעלים פוסט וממשיכים הלאה. מתי אנשים יראו אותו? האלגוריתם ידאג לכך שזה יקרה בטווח שבין עכשיו ומיד ועד 24-36 שעות שאחריהן.
כשאנשים יראו, אתם כבר תהיו במקום אחר. 

זה הכל בראש שלי - האמת העצובה מאחורי הרשתות החברתיות היא שאנחנו בעצם מדברים אל עצמנו. הרוב המכריע של הפוסטים עוסקים בנו (אני עושה חיים! אני זוכה בפרס! והנה גם כאן אני עושה חיים!) והתגובות של אנשים אלינו נעות בין הבעה של הבעה עצמית של מישהו עם ״אני״ משלו (״הלואי עליי, כפרה״) לבין נימוס (לייק ויאללה נגלול), שכל מטרתו לגרום לכם להגיב להם כאשר הם עצמם יעלו פוסט עוד שניה, בו נראה אותם יוצאים במופע ״אני״ משלהם.
אז מאחר שמדובר במעין שיחה פנימית ולא באינטרקציה ממשית, התחושה היא שהכל בראש שלנו ולכן הפילטרים שמופעלים באינטרקציה אנושית ממשית פשוט לא מופעלים.

זה רק משחק - בסך הכל אני מול מקלדת, האצבעות משוטטות ויוצא מה שיוצא. נוסיף עוד אמוג׳י והכל יהיה מצחיק יותר.
בקרוב נתרגל להעלות פוסטים תוך כדי דיבור ואז הכל יזרום חלק עוד יותר. המצב צפוי להחמיר, היזהרו.

הכללים של החברה לא תופסים כאן - המשפט הזה נכון לאנשי מקצוע ולקהל הרחב כאחד. כאשר הצנזורה הצבאית איימה לחייב בלוגרים מובילים למסור פוסטים לאישורה לפני פרסומם, הזדעזעו אמות הסיפים. הלו! זה אינטרנט, זה לא עיתון, שכפוף לחוקי המדינה! התחושה שלאינטרנט חוקים (או חוסר חוקים) משלו גם עומדת ככל הנראה מאחורי ההורדות הפיראטיות. רוב האנשים מורידים פיראטית ולא מבינים מה הבעיה. מדובר באנשים שיחזירו למוכרת כסף אם שגתה בעודף, אבל בלי למצמץ יורידו תוכנה שעלותה מאות שקלים כי כאן זה אינטרנט, החוקים לא רלוונטיים. ולכן - אם חוקי החברה לא תופסים, אפשר להיות מופרע, לצחוק, להשתולל, להעליב, להיחשף, לבייש.

FUCKWAD

את כל ההסברים המלומדים של פרופ׳ ג׳ון סולר אפשר לתמצת במילה אחת: GIFT, שהם ראשי תיבות של Greater Internet Fuckwad Theory.
הפאקוואד המצוי (או המצויה) רק צריך אנונימיות ותחושת קהל מדומה וכבר הוא או היא היא מתחילים לנבל את הפה, לצחוק מכלום (חחחחח), להפליץ, לשהק ולגרבץ בפומבי (כן - נשים יקרות, גם אתן).
מוצא תיאורית ה - GIFT הוא בקומיקס Penny Arcade. לפאקוואד יש נוסחה ציורית מאוד פשוטה. גם אם אינכם אוהבים מתמטיקה, תבינו מיד. חברו את מרכיבי הנוסחה הסודית משמאל לימין:

fuckwad Theory

 

לסיום, בואו נרקוד כולם לצליליו של סינתסייזר משנות ה - 80 בריקוד הפאקוואד המצוי:

 הדרן

קשה להיפרד, אז קבלו תמונה נוספת לסיום:

reality party

הסבר קצר, למי שזקוק-ה: 
בספר ׳1984׳ מתאר ג׳ורג׳ אורוול מציאות בה השלטון עוקב אחרינו לכל מקום באמצעות מצלמות. זהו מקור השם ׳האח הגדול׳ לתכנית המציאות.
האמירה בתמונה הזו היא שג׳ורג אורוול (מחבר 1984) לא דמיין לעצמו שכיום אנשים ישלמו על המצלמות שיעקבו אחריהם ושהפחד הגדול ביותר שלהם יהיה שלא יהיה מי שיצפה בהם...

­