­

diabladaהפקתי שתי תכניות בסדרת הטיולים ומסעות ההיסטורית מסע עולמי, שהיתה בשעתו התכנית המובילה מסוגה בערוץ 2.

התכניות הופקו באופן עצמאי על ידנו (רוני ברקוביץ׳, ברק אפיק ואני), כאשר אני מצלם ועורך והוגשו לאייל פלד, יוצר מסע עולמי דאז, שקריין אותה בקולו.
זו היתה ההתנסות הראשונה ובין היחידות עבורי בטלוויזיה בעלת אופי מסחרי. מעבר לחווית הטיול המהנה, קבלנו אחוזי צפיה מאוד גבוהים.  

מוזמנות ומוזמנים לצפות במורד העמוד בשני הפרקים שהפקנו - בפרו ובוליביה.
בפרו עשינו את מסלול המטיילים הקלאסי - קוסקו, מאצקו פיצ׳ו, קצת הרפתקאות אקסטרים כראפטינג, טיפוס בשלג וכו׳.
בבוליביה השתתפנו בפסטיבל השטן, הדיאבלדה. זו היתה חוויה עוצמתית ומיוחדת במינה עבורי, יותר אפילו מהטיול בפרו: אלפי אנשים, החווים עוני במשך כל השנה, חוסכים פרוטה לפרוטה כדי לתפור את חליפת התחפושת הכבדה והיקרה, איתה יצעדו בפסטיבל הארוך, עד שיגיעו, תשושים פיזית ונפשית, סחוטים מגשם, כל שריריהם דואבים מהריקוד המונוטוני, לכנסייה הנמצאת במעלה ההר, לשם ייכנסו על ברכיהם ויודו בדמעות לבתולה הקדושה.

לאחר מכן יירדו למעבה האדמה, למרתף הנמצא מתחת לכנסייה, שם יביאו מנחה לאל המכרות. הם עושים את שני הדברים הסותרים הללו לכאורה (אמונה באלילים ואמונה בנצרות) בלי למצמץ ובלי להרגיש כל סתירה. הכומר בכנסייה יעלים עין והעולם ימשיך את מנהגו השליו. זהו סוד הסינקרטיזם, הקיום המקביל של אמונות שונות, הרווח כל כך בהרי האנדים ואצל האינדיאנים בכלל. 

בתום הטקסים ייצאו כולם החוצה וירקדו עד אור הבוקר, בעודם שותים עוד ועוד מהבירה המקומית מבוססת התירס - צ׳יצ׳ה.

למחרת בבוקר ינקו את הרחובות, יאפסנו או ישליכו את התחפושות ויחזרו לחיים הקשים והעניים, שהם מנת חלקם של רוב התושבים בסביבה קשה זו, המתגוררים במישורים אינסופיים וקרים והנאלצים להתפרנס ברובם מעבודה במכרות הכסף, מתחת לאדמה, תוך סיכון חיים ובשכר זעום. הציפיה לדיאבלדה של השנה הבאה וההכנות אליה (כולל, שוב, שריפת כל מה שיחסכו על תחפושות ראוותניות) יחזיקו אותם במקום הקשה, האפור (תרתי משמע) וסחוף הרוחות הזה.

** ואולי אני סתם מתנשא עליהם. הם נולדו שם וטוב להם ככה. גם זו אפשרות.

 

­