אחרי עמל, יגע ויזע של שנים סיימתם ליצור סרט. אמרו לכם שכענין בסיסי צריך להקים עבורו עמוד פייסבוק. אז מהר, סימנתם V והמשכתם הלאה לדברים יותר מענינים.
והדברים האחרים באמת יותר מענינים. ניהול מדיה חברתית הוא מקצוע וסביר שהוא לא המקצוע שלכם.
כבר כתבתי כאן באריכות על הטעויות שיוצרי קולנוע עושים עם סיום הסרט. האנליזה ההיא נגעה בעיקר לאסטרטגיית הפצה, או יותר נכון - חסרונה. המאמר עורר הדים לא מעטים ויוצרות ויוצרים רבים ספרו לי שמצאו את עצמם בתוך התיאור.

אזהרת ספוילר וגילוי נאות: לפעמים אני כותב עם מה שיכול להיראות כהומור מלגלג. אז לא רק שאני בא מאהבה, אלא אני האדם הראשון שכל הפוסטים האלה צוחקים עליו. זאת משום שאני חובש שני כובעים: מרצה לניו מדיה ובעבר, למשך שנים ארוכות, יוצר סרטים. עשיתי כמעט את כל הטעויות האפשריות והמביכות שאני כותב עליהן כאן. יש יתרונות בניסיון, גם אם הוא רע.  

תכנית הבוקר של רשת ב׳ עם ליבסקינד ורועי שרון. ההתמכרות האיומה שלי לחדשות, בעיקר אם הן מבאסות. בתוך העיסוק והטחינה הבלתי פוסקת של פיתולי הפולטיקה וחיבורי הון-שלטון, פתאום ראיון עם איש אקדמיה בנושא סדרה תיעודית. זה כבר מפתיע, על גבול המוזר.
אני מחליט להקשיב ולא לעבור לדיווח פוליטי בתחנה אחרת. על הקו ד״ר אבי פיקאר, היסטוריון וחוקר ציונות, תושב ירוחם כבר הרבה שנים. הוא משוחח על הסדרה סלאח, פה זה ארץ ישראל, בה גם השתתף כמרואיין.
כבר הרבה זמן שסדרה תיעודית לא הצליחה לעורר מהומה ודיבור כמו הסדרה הזו. הסדרה חשפה את המדיניות הגזענית המכוונת נגד עולי צפון אפריקה בשנות החמישים. זה שזרקו אותם באמצע המדבר בלילה כבר ידענו, אבל העובדה שהמשטרה הציבה מחסומים כדי למנוע את בריחתם משם והדרך בה מנהיגי המימסד דברו על העולים בגזענות והתנשאות מצליחה לקומם כל בר דעת.
כן, גם אותי הסדרה זעזעה.

ואז מופיע אותו ד״ר פיקאר. על חזהו יש שני אותות: אקדמאי העוסק בחקר הציונות ובאופן ספציפי בנושאים בהם עוסקת הסדרה (זאת אומרת - הוא מבין, אבל ממש) והשני - היותו תושב ירוחם, שמכיר את רוב המשתתפים בסרט באופן אישי. שני אלו מקנים לו רובד של אמינות בעיני. ועובדה: יוצרי הסדרה בחרו לראיין אותו.
ואז אומר ד״ר פיקאר למראיינים שהסדרה מאוד בעייתית בעיניו, כי היא לא מציגה את התמונה המורכבת.
הדבר הראשון שעובר לי בראש, אחרי 22 שנות עריכת סרטים:

הנה עוד איש אקדמיה נודניק, שלא מבין שאי אפשר להכניס את כל השעתיים ראיון איתו לסרט

גם המראיינים מגיבים כמוני, בלגלוג מסוים. אבל נותנים לו להמשיך לדבר.
ואבי פיקאר מדבר. ועוד איך. ולאט לאט הוא מתחיל לשכנע אותי.

זר לא יבין זאת, אבל יוצרות ויוצרי קולנוע יזדהו לחלוטין:
עריכת הסרט הסתימה.
במקום להרגיש התרוממות רוח ועזוז, אתם מרגישים ריקנות גדולה ועייפות נוראית.
ההריון הסתיים, הלידה עברה בהצלחה, אבל אתם נכנסתם למצב המקביל לדכאון אחרי לידה במופעו החמור ביותר. בא לכם להכניס את הכונן עם המסטר לערימת חיתולים מלוכלכים ולהניח אותו בפתח של בית יתומים. אה כן, כדאי גם שבית היתומים יהיה בבעלות חברת הפצה גדולה, כדי שלפחות יהיה מי שיקח חסות על התינוק.

אתם רוצים לשתף עוד מישהו בחוויה הקשה. אולי המפיק? הה, הרי אתם בכלל לא מדברים אחרי שגירשתם אותו בצעקות מחדר העריכה (הוא אשם! מה זאת אומרת הסרט מבולבל? הוא לא מבין כלום, סוחר הסוסים הזה). בכלל, מפיק או מפיקה ממוצעים כבר נמצאים, רגשית וחומרית, בסרט הבא, עם במאי-ת אחר-ת.

אפשר להמשיך ולהתפייט על המצוקה וההתשה, אבל הנקודה ברורה. מה שברור יותר הוא, שהמוח שלכם נמצא במצב המזכיר רכיכה ברסק (עם נגיעות טימין).
במצב כזה אתם מוכנים לקנות כל מיתוס מטופש ולהאמין בכל אמונה תפלה סביב השאלה מה עושים עכשיו.

אספתי בשביכלם את אוסף השגיאות והאמונות השגויות של יוצרות ויוצרים ברגע סיום הסרט שלהם.
קראו והימנעו. 

לפי שנים, כשפקידי ממשלה רצו לתרץ בלגן, הם נהגו לומר "טעות מחשב." זה עבד מעולה תקופה מסוימת. משום מה, היום משתמשים בביטוי הזה פחות ופחות. אולי כי בני אדם למדו שמחשב לא טועה. האדם שמזין או מתכנת אותו טועה.

היום, כאשר נעשה שימוש נרחב יותר ויותר בבינה מלאכותית, נהוג לחשוב שממנה ניוושע. בינה מלאכותית אמורה להיות מסוגלת ללמוד, כלומר להפיק לקחים ולהשתפר כתוצאה מקבלת משוב. ללמוד לקח אנחנו קוראים לזה. נראה לי שאין אדם שלא היה מייחל למנגנון נקי יותר של קבלת החלטות, אלא אם הוא פוליטיקאי, שמפלס את דרכו לצמרת דרך הונאות המונים וניצול קשרים.
בעצם, אולי אפילו הפוליטיקאי היה שמח ליותר בינה מלאכותית בעולם: לדעת שהנהג במכונית לפניו הוא רובוט קר רוח ולא אדם עם אגו נפוח שלהוט לעשות רושם על זו שלצידו, לנהוג בפראות ואולי להרוג אותו בדרך. לדעת שהרופאה שמאבחנת אותך לא עייפה מדי וקבלת ההחלטות שלה נפגעת כתוצאה מכך ואולי היא פשוט עברה לאחרונה השתלמות שגורמת לה לחשוב שהמחלה שלך היא מסוג מסוים ולא מסוג אחר, אבחנה שהיתה משתנה אם היתה בנקודה אחרת בקריירה שלה. כלומר, הטיה יכולה להיות גם בתום לב ולא רק מתוך רוע, קנאה, אינטרס או דעה קדומה.

קהל נכבד, הייתי אמור לדבר על מציאות מדומה, אבל חלו שינויים של הרגע האחרון ואדבר כאן על משהו אחר, משמח ומעשי יותר.

כך החל הרומן שלי עם סרטים אינטרקטיביים. השנה היתה 1972

פרשנות לתמונה בהמשך המאמר

הביטוי בטיחות ברשת נתפס בדרך כלל כנושא שהוא קוריוז וקצת הטפה, מהסוג של:
* "תיזהרו מאדם שטוען שהוא ירש 200 מליון דולר אחרי שהוריו נספו בתאונת מטוס והוא חייב אזרח זר כדי לחלץ את הכסף" (קוריוז הידוע גם בשם העוקץ הניגרי)
או
* "האם אתם יודעים לאילו זוועות הילדים שלכם נחשפים ברשת?!" שהוא מז'אנר ההטפה הצדקנית.

המאמר הזה לא יעסוק בכל אלו

במקום זאת, הוא יעסוק בדברים הקטנים, הבנאליים. בתמונות שאתם מעלים, באפליקציות שאתם מתקינים, בתכונת המיקום כטלפון (זו גם ההזדמנות לבקש מאותם יצורים מוזרים וגאים שאין להם טלפון חכם, לעזוב את החדר ולהניח לנו. אתם מיוחדים, שחררו).
המטרה שלי מאוד פשוטה: לגרום לכם לעצור לשניה אחת בלבד של היסוס לפני לחיצה על 'שליחה' או 'התקנה.'
שניה אחת, לא יותר.
אם בשניה הזו תיזכרו בדברים שאכתוב כאן ותחליטו לא לשים עליהם, זה בסדר גמור. לפחות קבלתם החלטה מושכלת (פחחח).

זה נראה טריוויאלי במבט ראשון: הפצה דיגיטלית זו הפצה באינטרנט, נכון?
אבל כשמסתכלים מקרוב יותר, רואים שההגדרה מורכבת מעט יותר ומסובך מזה - היא דינמית ומשתנה כל העת.

הכל דיגיטלי

פעם אמרו 'מעבד תמלילים' והתכוונו לכתיבה במחשב לעומת מכונת כתיבה או כתב יד. פעם אמרו 'עריכה ממוחשבת' והנגידו אותה ל - Cut to Cut. פעם אמרו 'מצלמה דיגיטלית' והתכוונו לסוג הקלטות (כן, קלטות. היו גם קלטות דיגיטליות לפני כרטיסי הזיכרון. והיו גם קלטות אנאלוגיות שגנבנו מהלול. אח, למה פירקו את הפלמ"ח?).
זו נראית היסטוריה רחוקה, אבל חדרי שידור היו אנאלוגים עד לאחרונה, גם כאשר הצילום כולו כבר הפך לדיגיטלי. הסיבה היא פשוטה: כסף. עולה מליונים להמיר מערכות שידור מורכבות לדיגיטל.
היום גם ההקרנה בבתי הקולנוע היא דיגיטלית, מקבצים שמובילים אותם מאובטחים כמו ערימות של כסף בברינקס.
אז טבעי שגם ההפצה תהיה כזו, שכן לפסטיבלי סרטים נשלחים קבצים ולא DVD או גלילי סרטים.

אז אם הכל דיגיטלי, מהי הפצה דיגיטלית? למה לא פשוט לקרוא לה 'הפצה?'

בישראל יש מימון ציבורי לא רע בכלל לקולנוע.

נכון, זו לא הרמה של קנדה או צרפת, אבל הי - אנחנו מדינה קטנה יותר.
נכון, זו לא הרמה של התמיכה בדנמרק, אבל דנמרק היא מקרה קיצון.

יחסית לארה"ב ויפן, אנחנו במצב מעולה.
יחסית לרוב ארצות אירופה, התמיכה הציבורית בקולנוע בישראל היא במקום טוב באמצע. אמת, אין לי נתונים מדויקים וזה גם די קשה למדוד: זה לא רק אחוז מתקציב המדינה, אלא קצת יותר מורכב, כי השאלה היא איך מתייחסים לקו-פרודוקציות, לתמיכה במוסדות קולנוע ואיגודים וכן הלאה. קשה מאוד לבודד תמיכה בהפקה נטו. למרות הקושי במדידה, אני מבסס זאת על ידע כללי רב שנים.

אז על מה הבכי

פשוט מאוד: תמיד נדמה ליוצרים שאפשר וצריך יותר.
שנית, עדיין קשה לחיות מקולנוע, למרות התמיכה. אני יכול להעיד על כך.
אז מה. מי אמר שצריך לממן אנשים שכמותי.

חשבו על כך רגע: כמה מימון ציבורי יש ללהקות רוק?- אפס (אם מנכים מזה את הסובסידיות לחוגים לגיטרה במתנ"סים:))
אז האם אין יצירת רוק בשל כך?
זו שאלה רטורית. ישראל מפוצצת בלהקות. אני יודע, יש טיעונים לכאן ולכאן, כמו למשל שקולנוע דורש יותר תקציב. מכיר אותם.
חכו, נגיע לזה.

אני ממש לא הולך לדבר עכשיו על הטרדה מינית ועל כמה שגברים הם נוראים ואיומים בלה בלה בלה. גם לא להיכנס לוויכוח המתיש והבנאלי של מתי מילים פשוטות הופכות להטרדה.

כל זה נאמר מתוך הנחה ברורה שראיתם כולכם את הוידאו בו בחורה בשם שושנה (משום מה כל העיתונים בישראל מדגישים את העובדה השולית הזו) פוסעת לתומה ברחובות ניו יורק, מבלי לעורר פרובוקציות או להיתו לבושה באופן חושפני מדי וכמה הערות היא מקבלת מבחורים, עד כדי היצמדות מאיימת למדי של אחד מהם.